דלג לתוכן
מבזקים

ענת אנגרסט: "מתן נאלץ להתמודד עם חקירות אימה"

אימו של שורד השבי סיפרה בכיכר החטופים שבנה "מרגיש צורך קיומי להחזיר את אחיו איתי חן הגיבור קרוב אליו, לאדמת ישראל" • עוד הודיעה כי "אנחנו מצטרפים לדרישה לחקור את ארועי ה-7.10, להבין למה נרצחו"

פורסם: עודכן:
ענת אנגרסט: "מתן נאלץ להתמודד עם חקירות אימה"

ענת אנגרסט, אמו של שורד השבי מתן אנגרסט, ששוחרר בעסקה האחרונה, חשפה הערב (שבת) בכיכר חטופים שבנה "עבר חקירות אימה, על הצלקות שעל גופו הוא עדיין לא מספר". 

מומלצים

עוד שיתפה ענת: "מתן נחשף יותר ויותר לעוצמת המאבק שמתנהל פה במדינה וביקש שלא נעצור, הוא מרגיש צורך קיומי להחזיר את אחיו איתי חן הגיבור קרוב אליו, לאדמת ישראל. הוא פגש את משפחתו וסיפר כמה ארבעת הלוחמים מצוות 'פרץ' הם חיבור של אגרוף אחד, חיבור שרק צוות טנק יכול להבין. כמה היו גאים בזכותו והרגישו שליחות להילחם על המדינה".  

"בשבעה באוקטובר, מתן נשם את נשמתם האחרונה של תומר ליבוביץ, דניאל פרץ ואיתי חן (חבריו לטנק ממנו נחטף), והוא מרגיש אותם חיים בתוכו. מתן כלוחם בשבי נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, כשהוא פצוע קשה מדמם בין חיים למוות חודשים ארוכים. אז, אנחנו לא עוצרים - ממשיכים עד שכולם חוזרים". 

עוד אמרה כי "אנחנו מצטרפים לדרישה לחקור את ארועי ה-7.10, להקים ועדת חקירה ממלכתית להבין למה נרצחו, נפצעו ונחטפו כל כך הרבה אזרחים. אנחנו מבקשים להוסיף סעיף לחקירת אופן ניהול המו״מ, להחלטות על הימשכות המלחמה הארוכה בהיסטורית המדינה שגבתה חייהם של כל כך הרבה חיילים, משפחות שכולות, פצועי מלחמה בגוף ובנפש, מתן חזר והשמחה האישית שלנו גדולה אבל הוא נושא על כתפיו משא כבד, כך שלעולם השמחה תצמח מתוך כאב, היא לא תהיה שלמה. לנצח נהיה משפחה אחת ונעסוק בהנצחה ושיקום המדינה".

שורד השבי מתן אנגרסט מחובק עם אמו ענת, כאשר ברקע שר שלמה ארצי ומנגן אבי סינגולדה צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של שלמה ארצי

רותם קופר, בנו של עמירם קופר שחטוף עדיין בעזה, נשא דברים בעצרת ואמר: "עד החטוף האחרון. שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם, בן 35. המבוגר, בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים, מצחינים. והם, נותרו מאחור. נלקחו קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד, שלולית שופכין. בצד השני, ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה. והייאוש... הייאוש מתחיל לחלחל. אין להם מושג, מדוע ננטשו. מדוע מדינתם, מנהיגיהם, בחרו להותיר אותם שם. יום בא, ויום הולך. הדממה משתלטת על קטעי השיחות. הגוף נחלש, הנפש בוגדת. והם, נלחמים. נלחמים על כל דקה, על כל נשימה, בים אינסופי של ימים וחודשים. שוכבים ומחכים".

"שואלים את עצמם, האם נשכחנו? האם ויתרו עלינו? ופתאום, המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים. האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות, אי אפשר לנשום. ובתוך המהומה, ההבנה מחלחלת: מזה, כנראה, כבר אין חזרה. הרעש מתרחק. האדמה נרגעת. נשימה זהירה חוזרת. אך הם אינם יודעים, שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה, מעבר לדלת הפלדה. ופתאום, האוויר נעלם. פיות נפערות בניסיון נואש לשאוף חמצן. אחד מאבד הכרה. שני מחרחר. האחרים מזהים מתוך החשיכה את שוביהם, מתקרבים, נשקים שלופים. והם יורים, מרססים לכל עבר. חותמים את גורלם".

עוד אמר קופר: "דממת מוות משתלטת על המנהרה. ורק האבק הדק צונח לאיטו, על גופות חטופים חסרי חיים, על מזרונים מעופשים. נצורים, בסרקופג עזתי מקולל. מחכים לחיילים אמיצים, שיחלצו אותם, שיספרו את סיפורם, שיעידו על גורלם, שיחשפו את ההפקרות, את העלבון, את הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה, למנוחת עולמים בנחלתם. ועצמות אחד מהם, שעודן חסרות, מבקשות מאיתנו, מתריסות, מזכירות, שלא נסתפק בסיסמא. שלא נרפה מההבטחה. עד החטוף האחרון. עד החטוף האחרון".

עמירם קופר צילום: באדיבות מטה משפחות החטופים

נירה ואופיר שרעבי, אשתו ובתו של יוסי שרעבי ז"ל נשאו גם כן דברים:

נירה: "תמיד חלמנו לטייל יחד בתאילנד. טיילנו המון לאורך השנים, אבל את הטיול הזה לא הספקנו. יוסי האהוב שלנו נחטף, נרצח בשבי, ומאז העולם שלנו התהפך. התלבטנו מאוד - איך, והאם… ובהחלטה אמיצה, החלטנו אני והבנות - יובל, אופיר ואורן - שאנחנו יוצאות למסע שתכננו. והיית איתנו, יוסי, בכל דרך אפשרית. הרגשנו אותך ברוח, בים, באוכל המעולה שהיית נהנה ממנו כל כך. צחקנו, בכינו, היינו יחד ולבד. באמצע המסע הודיעו לנו שהוחזרת, ויכולנו להרגיש שאתה שולח לנו סימן שעשינו את הדבר הנכון. הכאב שלנו עצום. כל עוד לא חזרת אלינו, יכולנו להחזיק שביב של תקווה, גם אם הבנו שאין. האובדן שלך היה אובדן עמום. כזה שאין לו אחיזה במציאות, כזה שמשאיר מקום לספקות בתוך המערבולת של העצב. עכשיו אין לנו איך לחמוק אפילו לרגע מהאמת הנוראית - זה נגמר. לא יהיה לנו אותך יותר. יכולת להיות כאן, ותחושת ההחמצה מכווצת מבפנים. אני מתנחמת בכך שאתה שומר עלינו מלמעלה ומחבק אותנו. שנינו יודעים - שנמשיך קדימה, כי אסור לנו לוותר על החיים".

"אני רוצה להודות למטה החטופים ולכל מי שליווה אותנו ועזר לנו בתקופה החשוכה ביותר בחיינו, ולא עזב אותנו לרגע. חשוב לי גם לשלוח חיבוק חם לכל משפחות הנרצחים והנופלים, שמתגעגעות ליקר מכל יום יום.

אנחנו ממשיכות במאבק, בשביל כל מי שעדיין לא חזר. לא נוותר עד שכולם יחזרו לקבורה ראויה והולמת. הקצוות הפתוחים, העמומים האלה, מכלים אותנו מבפנים. את המשפחות ואת עם ישראל. הסוף לכל אלה יהיה עם הבאתם לקבורה של החללים כולם. יוסי שלנו יובא לקבורה ביום שני. ואני אמשיך לנצח להתגעגע לקפה שלנו יחד, ואדמיין את כפות ידיו החמות עוטפות אותי. המעגל שלנו עומד להיסגר, וכך חייב להיות עבור כולם".

יוסי שרעבי צילום: מטה משפחות החטופים

אופיר: "בעוד יומיים ניפרד מאבא שלי. האדם הכי חשוב שהיה לנו בחיים. בתוך השנתיים האלה עברנו כל כך הרבה. המעבר מתקווה לחיבוק, להמתנה לקבר - הוא כל כך קשה. אבא היה בחיים וחזר מת. בזמן הזה הפכנו, כל משפחות החטופים, למשפחה אחת גדולה. כולנו נאבקים ביחד ומרימים אחד את השני ברגעים קשים. הם האנשים שיכולים להבין הכי טוב מה עובר עליי".

"אבא שלי לימד אותנו שבשביל משפחה עושים הכל. אני אעשה הכל בשביל המשפחה של משפחות החטופים. כדי שעלמה אור תוכל להיפרד מאבא שלה דרור, כדי שהדר דניאל תוכל להיפרד מאח שלה עוז, כדי שהילדים והנכדים של מני גודארד יוכלו להיפרד ממנו, והמשפחה של סהר ברוך תוכל להיפרד ממנו, כדי שכל משפחות החטופים שלא הוחזרו יוכלו לקבל את המינימום של המינימום - קבר. לא בחרנו לחיות בסבל הזה, והסבל הזה יכול להיגמר. הוא חייב להיגמר. כדי שנוכל להמשיך בחיים שלנו כחברה. בבקשה אל תפסיקו להילחם עד שכולם כולל כולם - בבית".

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.