נועה ארגמני באו"ם: "הופרדתי מבן זוגי - והוכנסו לגיהנום"
שורדת השבי נאמה במועצת הביטחון ודרשה ליישם את כל שלבי העסקה • "אני לא יכולה להתחיל לתאר את ההרגשה של מי שנשאר מאחור, פשוט נטושים על ידי העולם"
נועה ארגמני ושגריר ישראל באו"ם דני דנון
נועה ארגמני, שורדת השבי ששוחררה במסגרת מבצע ארנון בחודש יוני האחרון, נאמה היום (שלישי) במועצת הביטחון של האו"ם ודרשה ליישם את כל שלבי העסקה לשחרור כל החטופים משבי חמאס. בין היתר, סיפרה כי "נחטפתי ב-7 באוקטובר יחד עם בן זוגי - נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהנום".
מומלצים
"שמי נועה ארגמני. נחטפתי בידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר מפסטיבל הנובה יחד עם בן זוגי אבינתן אור", אמרה נועה בפתח דבריה, "נלקחנו לעזה, הוחזקנו בפחד מוחלט, חיים בסיוט. אחרי שמונה חודשים בשבי חולצתי על חיילי צה"ל. להיות כאן היום זה נס, אבל אני כאן היום להגיד לכם – אין לנו זמן. בעודי מדברת ישנם 63 חטופים שחיים בסיוט, כולל בן הזוג שלי אבינתן אור".
"החיים שלנו לא יכולים להמשיך בלעדיהם", הוסיפה, "זו הסיבה שאני צריכה לוודא שהעולם יידע זאת. העסקה חייבת להמשיך במלואה, על כל שלביה. בן הזוג שלי אבינתן אור וחטופים רבים אחרים אמורים להשתחרר רק בשלב השני לעסקה. אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנלקחו ממיטותיהם, מפסטיבל מוזיקה, מחייהם הפשוטים – לגיהינום מחולט".
Richard A. Brooks / AFP
נועה ארגמני בשיחה עם דיפלומטים יפנים בטוקיו, אוגוסט 2024
לאחר מכן, התייחסה לרצח המזעזע של שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר שיובאו מחר למנוחות: "אתם לא צריכים שאגיד לכם על כפיר בן 9 החודשים ואריאל בן ה-4 ואימם שירי. אמא וילדיה שנרצחו בברוטליות בשבי, הפשע הזה בלתי ייאומן, אנחנו לא יכולים לדמיין אותו, אבל זה קרה. וזו הסיבה שאנחנו לא יכולים להשאיר אף אחד שם".
"אני יודעת מה ההרגשה של להישאר מאחור, לראות שחטופים אחרים משוחררים. כל רגע מרגיש כמו הרגע האחרון בחייהם, כל שנייה נחשבת. כאשר הייתי בעזה הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות, הילה רותם ואמילי הנד. אמילי הייתה אז בת 8 והילה בת 12. הייתי חייבת להיות אמיצה, לא רק בשבילי אלא גם בשביל הבנות. הייתי צריכה להתנהג כאילו הכול יהיה בסדר, וזו הסיבה שאמרתי להן 'כל עוד אנחנו כאן, ביחד, חיות בחדר הזה – שום דבר אחר לא משנה'", הוסיפה.
"אמרתי להן להתעלם מכל הבומים, קולות הירי וכל דבר אחר מסביבנו", שיתפה, "הילה ואמילי שוחררו שתיהן בעסקה הראשונה אחרי 50 ימים. ראיתי אותן ושתי נשים נוספות שהיו איתי בשבי חוזרות הביתה למשפחותיהן בעוד אני נשארתי מאחור. לא הייתי חלק משום קטגוריה שיכלתי להשתחרר תחתיה. אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר את ההרגשה של מי שנשאר מאחור, אבל אני יכולה לומר – זה בדיוק מה שהחטופים מרגישים היום. נטושים על ידי העולם".
כמו מכן, תיארה גם את הפצצת הבניין שבו הוחזקה יחד עם החטופים איתי סבירסקי ויוסי שרעבי ז"ל: "ערב אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ומצאנו את עצמנו קבורים תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל אני ויוסי נלכדנו מתחת לערימות הבטון. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי. צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי. צעקות של כאב, של תחנונים, של אדם הלכוד בין חיים למוות. ואז, אחרי כמה שניות, שמעתי רק דממה. יוסי מת לידי, לבד, חסר ישע".
"יומיים אחרי שעברנו לבית אחר, איתי נרצח באכזריות על ידי אחד מחוטפינו. הוא היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה. ועכשיו הוא איננו. הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהנום עלי אדמות. אין להם זמן! אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו!".
בסיום דבריה אמרה: "מה שהחזיק אותי בחיים בשבי ועד עכשיו, זה משהו שאמא שלי תמיד אמרה לי: 'תמיד תהיי טובה, תמיד תחזיקי באור'. אז כאן, בפורום הזה, אני אסיים במילים האלה: תהיו טובים. אך יותר מזה, תהיו צודקים. תפעלו עכשיו. תביאו אותם – את כולם – הביתה עכשיו".
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.