כך מבחנה קטנה עזרה להכרזה על הקמת מדינת ישראל | מיוחד לסופ"ש
ד"ר חיים ויצמן הציל את בריטניה במלחמת העולם הראשונה ממחסור חמור באצטון • שנים אחר כך, פגישה עם הנשיא טרומן שינתה את הכל
איך ייתכן – שמבחנה קטנה במרתף במנצ’סטר… הובילה בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל?
מומלצים
מלחמת העולם הראשונה. בריטניה על סף קריסה: אין אצטון – אין פגזים. ואז מופיע ד"ר חיים ויצמן. יהודי צעיר, כימאי כמעט אלמוני. הוא מוצא פתרון: תסיסה ביולוגית, חיידקים שמחוללים קסם – וממירים תירס ותפוחי אדמה לאצטון בכמויות עצומות. המפעלים חוזרים לעבוד, הפגזים זורמים לחזית, ובריטניה נושמת לרווחה. ויצמן מוותר על תמלוגים – אבל מרוויח דבר גדול יותר: קשרים אישיים עם לויד ג’ורג’, בלפור,וצ’רצ’יל.
חודשים אחרי – “הצהרת בלפור - ההתחייבות הרשמית הראשונה להקמת "בית לאומי לעם היהודי" בארץ ישראל, לויד ג'ורג' עצמו כתב לימים בזיכרונותיו שהצהרת בלפור הייתה במידה רבה "תגמול" על תרומת המלחמה של ויצמן ופיתוח האצטון עבור בריטניה.
קופצים ל-1918. ויצמן במעמדו החדש מחפש גם בריתות במזרח. מפליג בספינת משא רעועה מקנטרה סביב חצי האי סיני, מגיע לנמל עקבה שבקצה ים סוף, ומשם נוסע צפונה במכונית – שהתקלקלה באמצע הדרך , מטפס על גמל, ולבסוף צועד יחף אל אוהלו של האמיר פייסל מנהיג המרד הערבי במדבר. הם נפגשים, מתחבקים, מצטלמים – ציוני ונסיך ערבי, חותמים על הבנות לשיתוף פעולה. דמיינו: הנשיא הראשון של ישראל – והמלך הראשון של עיראק – על מסמך אחד. זה קרה, רק שההיסטוריה בחרה מסלול אחר. זה החזיק כמה חודשים, עד שהמעצמות שרטטו מפות חדשות. לרגע אחד קטן – היה שלום על הנייר.
חבורה של ניצולים ופרטיזנים, בראשות המשורר אבא קובנר, מחליטה על נקמה בלתי־נתפסת: להרעיל את מאגרי המים של גרמניה. קובנר פונה לחיים ויצמן. לטענתו – ויצמן הסכים, והפנה אותו לד"ר ארנסט ברגמן במכון ברחובות, שגייס את האחים אפרים קציר ואהרון קציר. לימים, הנשיא הרביעי של מדינת ישראל. היסטוריונית דינה פורת חשפה שקובנר אכן קיבל ארסן במכון ויצמן; אפילו ההיסטוריון טום שגב, שפקפק – הודה שיש בסיס. אבל האחים קציר טענו: לא ידענו, וכנראה גם ויצמן לא עודכן. התוכנית הגדולה קורסת: קובנר נעצר בנמל על ידי הבולשת הבריטית, משליך את הרעל לים.
אבל אז – תוכנית ב'. אפריל 1946. נירנברג. מחנה שבויים אמריקאי, שבו כלואים אלפי אנשי SS ו-SA. בלילה חברי הארגון "נקם" פורצים למאפייה שמספקת לחם למחנה השבויים ומורחים ארסן על אלפי כיכרות. בבוקר – הכאוס מתפרץ: 2,283 אסירים מורעלים, 207 מאושפזים. האמריקאים טוענים: “אין הרוגים.” חברי "נקם" נשבעים: היו. העיתונות דיווחה על "תקרית מסתורית", ויש היסטוריונים המשוכנעים – האמריקאים פשוט טייחו.
ומשם לוושינגטון, מרץ 1948. ישראל על סף הכרזה, ארה"ב מהססת. הנשיא טרומן מסרב לפגוש ציונים. אבל חבר ילדותו, אדי ג’ייקובסון, נשבר מולו: “לך יש את הגיבור שלך – הנשיא ג’קסון. לי יש את שלי – חיים ויצמן. תראה אותו.” טרומן נכנע. פגישה חשאית, בלי מצלמות, בלי פרוטוקול. אבל התוצאה דרמטית: חודשיים אחר כך, כשבן־גוריון מכריז על הקמת המדינה – ארצות הברית הראשונה שמכירה בישראל.
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.