מפגש של כאב ותקווה: 3 אלמנות, 3 אלופי משנה שנפלו ב-7.10
יהונתן שטיינברג, רועי לוי וליאון בר נפלו בקרבות ביום הראשון והשני של המלחמה • בשיחה כנה הן מספרות על הקשיים, על הדרך שבה קיבלו את הבשורה ונאלצו למסור אותה לילדיהן, וגם על התקווה • צפו
מתקפת הטרור של 7 באוקטובר גבתה מצה"ל מחיר חסר תקדים. לא רק בכמות ההרוגים והחטופים, אלא גם בדרגתם. בתוך יממה נפלו ארבעה קצינים בכירים בדרגת אלוף משנה – יהונתן שטיינברג, רועי לוי, ליאון בר ואסף חממי. על אף שחלקם הכירו זה את זה היטב, עבור האלמנות של שלושה מהם זו תהיה הפעם הראשונה שבה הן נפגשות לדבר על השנה הקשה בחייהן, כשבעליהן נקברו זה לצד זה בהר הרצל. יעל שני פגשה אותם לשיחה שיש בה הרבה מאוד כאב אבל גם לא מעט נחמה וגבורה.
מומלצים
יהונתן שטיינברג, מפקד חטיבת הנח"ל, היה בבית בקיבוץ שומריה בבוקר שמחת תורה. כשהדיווחים הראשונים הגיעו הוא מיהר לזנק לאזור העוטף, משאיר בבית את יסכה ואת ששת ילדיהם: הבכורה בת 18 והקטן בן שש.
רועי לוי, מפקד היחידה הרב ממדית, הכיר את יעל שעובדת כפסיכולוגית ארגונית בצבא לפני קצת פחות מעשור. השניים הכירו כשיעל עבדה כיועצת בבה"ד 1, ורועי קיבל את הפיקוד על יחידת אגוז. לשניהם זה היה סיבוב שני. הם התחתנו והספיקו להביא לעולם שני ילדים משותפים.
בזמן שיהונתן ורועי, כמו גם מפקד החטיבה הדרומית אלוף משנה אסף חממי שנפל אף הוא בקרבות, היו בשירות קבע, ליאון בר פשט מדים כבר לפני קצת פחות מעשור, אחרי שנים של שירות בחטיבת הצנחנים ובאוגדת יהודה ושומרון. ב-7.10 הוא ירד דרומה בלי שקראו לו, וחילץ בגבורה רבה עשרות אזרחים. הוא נפל ב-8.10, לעיני בנו, כשעצר ליד ניידת משטרה מחוררת מירי כדי לבדוק אם יש מישהו שזקוק לעזרה. מחבל שהתחבא מאחורי גבעה ירה בו, והוא נהרג.
אלמנותיהן יסכה, יעל ועינת, נפגשו לראשונה לחלוק הסיפורים שלהן ביחד.
עינת מספרת: "עברתי למצב של לא לחיות את האבל ביומיום, בחודשים הראשונים זה כל הזמן היה נוכח, כלומר הייתי ממש, כאילו ליאון ואני היינו דמות אחת. הייתי הולכת וכאילו רואה את העולם גם דרך המבט שלו".
יסכה משתפת: "אני דווקא מרגישה שהוא נכנס בתוכי, לא שעכשיו אנחנו הולכים אחד ליד השני, אלא הוא ממש בתוכי".
יעל סיפרה: "אני בין להגיד תודה על זה שיש לי שלושה ילדים ושיש לי משפחה, וזה כל כך מה שרציתי, ועל הזמן שהיה עם רועי שאולי הוא פחות כמותית מהזמן שהיה לכן, אבל הייתה שם אהבה ענקית. לא דמיינתי שאני אמצא כזאת אהבה. אל מול זה שהילדים שלי כל כך קטנים והם לא מופנמים בו. שם זה פוגש אותי" היא משתפת בכאב.
על היציאה שלהם לקרב, למרות דרגתם הבכירה, הן מספרות:
עינת: "כשהם מגיעים לדרגה מסוימת, אפשר לחשוב שטוב, הם קצת מאחורה, פחות בפרונט. יש איזושהי התעמעמות של העצבים. בכל אופן אני ככה חושבת, יש חיילים, יש מפקדים מתחתיו".
יעל אומרת: "הוא מח"ט, הוא לא בחוד. הוא מנהל את הלחימה. ומצד שני אני כן זוכרת שרגע לפני שהוא יצא אמרתי לו: 'רועי אל תהיה גולנצ'יק' - אל תסתער בלי לחשוב. והוא כעס עליי, הוא אמר: 'די יעלי'. כאילו למה את אומרת את זה? ברור שלא".
על המשפחות שהקימו ביחד:
יסכה: "כשחברים טובים הכירו בינינו, לא חשבתי שזה משהו שמתאים לי. לא חשבתי שהכיוון שלי הוא צבא. זה משהו שבנינו אותו ממש ביחד. הוא איש משפחה, על אף שהוא איש צבא. איש שנוכח מאוד בכל מה שקורה בבית, גם כשהוא לא בבית הוא שותף פעיל מלא".
יעל: "רועי ואני בעצם הקמנו משפחה חדשה. שזה אירוע מורכב מאוד, מאתגר, עם הרבה הרבה עליות וירידות. אני מרגישה שבהרבה מאוד מובנים בזכותו זה התממש, כי אין דבר שהוא לא אפשרי מבחינתו".
עינת: "ליאון ואני היינו ביחד 27 שנים, מתוכן נשואים 25 שנה. כשהחלטנו להתחתן, אז הוא אמר לי: 'אבל את יודעת עינת, זה חיים מאוד מאתגרים, את הולכת לחיות איתי... אני הולך לשרת 25 שנים ואני הולך להשתחרר בדרגת אלוף משנה'. הוא השתחרר ב-2015. ובעצם זה היה השלב שלנו של לקצור את הפירות של העבודה הקשה שלנו במשך כל השנים, וככה להמשיך לחיות ביחד כשהילדים גדלים ולהגשים חלומות".
בשעה 6:30 מתקפת רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל מהדרום ועד המרכז. לצד זאת, חדרו עשרות, אולי מאות מחבלים לשטח ישראל.
יסכה: "יוני בבוקר שמחת תורה עושה כמה טלפונים, אני מתעוררת לטלפונים האלה, רואה אותו תוך כדי טלפונים מחליף לחולצה, לגופייה ירוקה. אני שואלת אותו: 'לא הבנתי, אתה נוסע?', הוא אומר לי: 'כן, הפתיעו אותנו, בלגן שלם והחיילים שלי שם, אני נוסע אליהם'. והוא נוסע".
עינת: "גם הוא, התעורר לטלפון של קצינת מודיעין של היחידה שעדכנה אותו שהייתה חדירה של מחבלים. הוא יצא ישר, אפילו לא נשאר שנייה לקפה של שבת בבוקר".
עינת: כמה דקות לשמונה, הבן שלי האמצעי בא אליי, רץ אליי למטה אומר לי: 'אימא, אבא עלה על מדים ויצא'. אני מתקשרת אליו הוא עונה לי, אני שואלת אותו: 'מה אתה עושה?', הוא אומר לי: 'עינת אני לא יכול לשבת מהצד, אני לא יכול לשבת בבית, אני נוסע'.
"ב-8:40 הוא כבר שלח לנו את התמונה הראשונה משדרות. הוא חבר למקום כינוס כזה של מד"א והתחיל לפנות פצועים ברכב הפרטי שלנו. הוא התקשר אליי בפייס-טיים עם מלא אנשים, 12, 14 אנשים בתוך האוטו ואומר לי: "עינת, 'תגידו שלום לאשתי', 'אשתי תכירי'. 'עינת, בזכות בעלך אנחנו כולנו פה ניצלנו. אנחנו ממש מודים לו ולך. הוא עזר לנו מאוד, הוא עזר לנו, הוא הציל אותנו באמת מאבדון".
יסכה מספרת מהזווית שלה: "אנחנו לא מפריעים ליוני. יוני נוסע לצבא, הוא עסוק במשימה שלו, זה לא זמן להפריע. אני כל אותו היום מחוברת רק לחדשות של היישוב ולעדכונים שמגיעים שם. אנחנו שומרים שבת, אבל היום אני אומרת שהשבת שמרה עליי. כי זה שלא הייתי מחוברת, לא היה לי את הטרפת, לא יודעת איזו מילה להגדיר, שעברה על חברות שלי שחיכו להודעה ודאגו והיו בלחץ מה קורה עם האיש שלהן".
יעל: "יש לי שלושה בנים קטנים ונמנעתי מלפתוח טלוויזיה וחדשות. התקשרתי לרועי והוא לא ענה ואז שלחתי לו הודעה, ראיתי שהוא מחובר אבל הוא לא ענה לי. והנחתי שהוא עסוק ושאין לו זמן לענות לי. וידעתי שרועי יענה כשהוא יתפנה".
לא דאגת באופן יוצא דופן באותו יום?
יעל: "לא, לא דאגתי וגם לא הרגשתי שקורה משהו. וגם בלילה כשהתחברתי לטלוויזיה אחרי שהילדים הלכו לישון, ורק הטלפונים המשיכו לזרום ושכנים שככה מגיעים".
כשלמעשה כבר רצו שמועות?
"כן. והלכתי לישון וכעבור שעה, הפעמון בדלת צלצל. ירדתי ואמרו לי: 'צבא'. ואמרתי: אבל רגע ואם זה לא צבא? אם זה מחבל? ואז מהר התקשרתי לשכנה שלי והיא אמרה לי: 'יעל תפתחי'. וכשהיא אמרה לי תפתחי וקלטתי שאמרו צבא, וראיתי אותם את השלושה עומדים..."
ישר הבנת?
-"כן. והם אומרים, אני לא זוכרת, שלא נתתי להם לדבר אמרתי להם: לא, לא, תלכו, לא..."
יסכה: "אני מזדהה עם התיאור שאלה רגעים באמת מאוד קשים, וגם אמרתי להם: לא, לא נכון, ולא נתתי להם לדבר. ואפשר להיכנס, ולא אי אפשר להיכנס. וכן הילדים היו, ושמעו. ודווקא בדבר הזה אני אומרת תודה שהילדים היו סביבי ולא אני הייתי צריכה להודיע להם".
"אני לא יודעת איך עושים את זה, איך אתה מתווך לילדים שלך שאבא שלהם איננו". "הרגע הזה הוא רגע טראומטי, זה הרגע הזה, רגע לפני הצפצוף בדלת, זה לא קיים ואז זה קיים ואי אפשר להחזיר את זה... הרגע הזה הוא נורא, הוא פשוט נורא".
בדיעבד התברר שב-7 באוקטובר, אלוף משנה יוני שטיינברג, נהרג כבר בשמונה בבוקר בהיתקלות עם 12 מחבלי נוח'בה סמוך לצומת מעון. רועי לוי הגיע לקיבוץ רעים ב-10:30 והספיק להילחם במחבלים ולשחרר עשרות צעירים שנמלטו ממסיבת הנובה, לפני שכדור פגע בלבו והוא מת במקום.
איך סיפרת לילדים?
יעל: "קודם כל באותו לילה הם התעוררו. יש לי שלושה בנים, אחד בן עשר, אחד בן שלוש ובן שנה. וביקשתי לדבר עם אשת מקצוע שתנחה אותי, מה אני אומרת להם. והנחו אותי להגיד בצורה ישירה: 'אבא נהרג, הוא לא יחזור, הוא מת'. להגיד את המשפטים האלה. ולקטן לא אמרתי כלום, ותוך יומיים הבנתי שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה לי. ואמרתי לו, אמרתי לו שאבא לא יחזור. והוא התחיל לבכות שזה היה ממש מפתיע".
אלוף משנה ליאון בר חוזר ב-8 באוקטובר פעם נוספת לפנות פצועים מהמסיבה, הפעם בנו הבכור עומר מצטרף אליו. "ב-6:00 הם כבר היו באזור של רעים, והם ראו שאנשים חיים אין, אין את מי להציל, יש רק גופות. הם היו כבר בדרך החוצה, הם ראו רכב משטרה הפוך ירוי, הם עצרו את הרכב על הדרך וממש איך שהם ירדו מהרכב היה שם מארב של מחבל שזרק עליהם רימון, הייתה מן שנייה כזאת של... חשבו מה לעשות. ואז הם התפצלו, עומר רץ לכיוון הכביש, עם שני קליעים, אחד בכל רגל, ליאון רץ לכיוון השדה, המחבל אחריו. עומר ראה את המחבל מעל ליאון ושמע את היריות וליאון לא שרד.
"קיוויתי לאיזשהו נס, אמרתי אולי הוא נפצע קשה אולי פינו אותו לסורוקה, אולי... לא יודעת. אבל... מהרגע הראשון ידענו שאין לו סיכוי".
היה צו ראשון עכשיו לקטן שלך?
עינת: "כן הוא קיבל, הוא בסוף נובמבר. תגידי וגם לך כל הזמן אומרים: אל תתני לו להתגייס לקרבי. אמרו לי אימהות גם נוספות, כמונו שעכשיו אמרו לילדים שלהם לא, לא בא בחשבון ושילך לעשות משהו אחר. נגיד עידו כרגע מכוון ליחידת החילוץ, ל-669. למה? 'כי אבא הציל אנשים ואני רוצה...' עכשיו יש מצב שהוא ימצא את עצמו בצנחנים כמו שני האחים שלו, את יודעת בסוף סגירת מעגל אבל, אני אומרת דווקא עכשיו, אחרי האירוע, איך אני יכולה בכלל למנוע ממנו לתת מעצמו וללכת בעקבות אבא שלו? מצד שני, זה נורא נורא מפחיד כן? כי כבר קרו מקרים, שהמוות הכה פעמיים.
מאז 7 באוקטובר נמתחה המון ביקורת על הצבא. על חוסר המוכנות של הדרג הבכיר, של המודיעין ובכלל. מה זה עושה לכן לשמוע את הביקורת הזאת?
יסכה: "אני מרגישה בגלל שאני נשואה לאיש צבא, אני צבאית אני לויאלית למערכת, יש לי אמון מלא בצבא. אם הייתה תחושה בעוטף שאיפה היה הצבא? אז הבעלים שלנו הם ההוכחה שהצבא היה והיה בדרך ונלחם".
יעל: "אני גם צבאית. לא רק כי אני נשואה לאיש צבא, כי אני עובדת בצבא, אז באוטומט אני מרגישה צורך לגונן. הרגשתי שיש לי תפקיד להחזיר תקווה לאזרחים ולהגיד להם: יש על מי לסמוך, יש עוד מפקדים כמו רועי. שמגיעים, שיודעים מה הם עושים. אם אלוף משנה צריך לצאת לקרב ולהיות בחזית אז כנראה באמת משהו ממש בסיסי לא עבד. ואנחנו יודעות את זה".
איך מתמודדים עם השכול?
יסכה: "אנחנו עושים פעולות של חיים, פעולות של חיים כדי להיות עסוקים בחיים. היום אני יודעת להגיד לצערי, שזה נראה לי חיים של שכול הסירוגין הזה בין ההיעדר והחיים בערבוביה, והחיים שבתוך ההיעדר, שצומחים מתוך ההיעדר".
יעל: "נזכרתי שאת שאלת איך נראים החיים אחרי 7 באוקטובר. מתחשק לי להגיד שבמובנים מסוימים, הדברים שלא השתנו, העבודה השגרה, אז הכול נראה מאוד דומה ושום דבר הוא לא אותו דבר, כאילו משהו בטעם, הכול מאוד ליד. אבל הצבע, הטעם, התבלין... הכול שם והכול בסדר אבל הכול פרווה. וחסר לי. חסר לי להרגיש את ההתרגשות, את הטעם הזה של החיים".
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.