דוד גרוסמן בריאיון באיטליה: "יש רצח עם בעזה, ליבי נשבר"
הסופר המפורסם התראיין לעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" והתייחס למלחמה • "במשך שנים רבות סירבתי להשתמש בביטוי הזה, אבל אחרי התמונות שראיתי, מה שקראתי וששמעתי, אני לא יכול שלא להגיד זאת", אמר
הסופר הישראלי דויד גרוסמן התראיין היום (שישי) לעיתון "לה רפובליקה האיטלקי והתייחס בין היתר למלחמה בעזה, כשטען כי "יש רצח עם, זה שובר לי את הלב". עוד הוסיף בנוגע להחלטה לשבת לריאיון כי "אני מרגיש דחיפות פנימית לעשות את הדבר הנכון, וזה הרגע לעשות זאת".
מומלצים
המראיין ציין בתחילה את נתוני המלחמה מרגע שיצר קשר עם גרוסמן ועד שישבו לשיחה, כאשר לטענתו, בפרק הזמן הזה, פחות מ-24 שעות, 103 בני אדם מתו בעזה: 47 בעת שניסו להגיע לסיוע במזון, שבעה מרעב והאחרים בפעולות צבאיות ישראליות שונות. "לפעמים אפשר להבין דברים באמת רק כשמדברים עליהם", ציין גרוסמן.
המראיין החל בשאלה מה גרוסמן מרגיש לגבי מספר ההרוגים בעזה והסופר השיב כי "אני מרגיש רע. למרות שאני יודע שהמספרים האלה נשלטים על ידי חמאס ושישראל לא יכולה להיות אחראית בלעדית לכל הזוועות שאנו עדים להן. אף על פי כן, לקרוא בעיתון או לשמוע בשיחות עם חברים באירופה את הניגוד בין המילים 'ישראל' ל'רעב', לעשות זאת על סמך ההיסטוריה שלנו, הרגישות שלנו לכאורה לסבל האנושות, האחריות המוסרית שתמיד טענו שיש לנו כלפי כל אדם ולא רק יהודים... כל זה הרסני. וזה מבלבל אותי: לא מנקודת מבט מוסרית, אלא מנקודת מבט אישית. אני שואל את עצמי: איך הגענו לנקודה הזו? להיות מואשמים ברצח עם? אפילו רק לומר את המילה 'רצח עם' בהתייחס לישראל, לעם היהודי: זה לבדו, העובדה שהניגוד הזה קיים, מספיקה כדי לומר לנו שמשהו רע מאוד קורה לנו".
עוד התייחס גרוסמן לנושא הכיבוש בשטחים: "שופט בית המשפט העליון בישראל אמר פעם שכוח משחית, ושכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. והנה, זה קרה לנו: הכיבוש השחית אותנו. אני משוכנע לחלוטין שקללתה של ישראל החלה עם כיבוש השטחים הפלסטיניים ב-1967. אולי אנשים עייפים מלשמוע על זה, אבל ככה זה. התחזקנו מאוד מבחינה צבאית ונפלנו בפיתוי הכוח המוחלט שלנו והרעיון שאנחנו יכולים לעשות הכל".
"במשך שנים סירבתי להשתמש במילה הזו: 'רצח עם'. אבל עכשיו אני לא יכול שלא להשתמש בה, אחרי מה שקראתי בעיתונים, אחרי התמונות שראיתי, ואחרי שדיברתי עם אנשים שהיו שם. אבל אתם מבינים, המילה הזו משמשת בעיקר להגדרה או למטרות משפטיות: אני, במקום זאת, רוצה לדבר כבן אדם שנולד לתוך הסכסוך הזה ושכל חייו נהרסו על ידי הכיבוש והמלחמה. אני רוצה לדבר כמי שעשה ככל שביכולתו כדי להימנע מלקרוא לישראל מדינה רצחנית. ועכשיו, עם כאב עצום ולב שבור, אני צריך לראות את זה קורה לנגד עיניי. 'רצח עם'. זו מילה שגדלה כמו כדור שלג: ברגע שאומרים אותה, היא פשוט גדלה, כמו מפולת שלגים. והיא מביאה עוד יותר הרס ויותר סבל", הוסיף.
גרוסמן הציע ש"עלינו למצוא דרך לצאת מהקשר הזה בין ישראל לרצח עם. ראשית, אסור לנו לאפשר לאלו בעלי רגשות אנטישמיים להשתמש במניפולציה של המילה 'רצח עם'. ואז עלינו לשאול את עצמנו שאלה: האם אנו מסוגלים כאומה, האם אנו חזקים מספיק כדי להתנגד לזרעי רצח העם, השנאה והרצח ההמוני? או שמא עלינו להיכנע לכוח שמבטיח את כוחנו?".
"אני שומע אנשים כמו סמוטריץ' ובן גביר אומרים שעלינו לבנות מחדש את ההתנחלויות בעזה: אבל מה הם אומרים? האם הם לא זוכרים מה קרה כשהיינו שם, כשחמאס הרג מאות אזרחים, נשים וילדים ישראלים, מבלי שהצלחנו להגן עליהם? לא עזבנו את עזה מתוך נדיבות, אלא משום שלא יכולנו להגן על עמנו. הטעות הגדולה של הפלסטינים היא שהם יכלו להפוך אותה למקום משגשג: במקום זאת, הם נכנעו לקנאות והשתמשו בה כבסיס שיגור לטילים נגד ישראל. אם היו עושים את הבחירה האחרת, אולי זה היה דוחף את ישראל לוותר גם על השטחים ולסיים את הכיבוש לפני שנים. במקום זאת, הפלסטינים לא יכלו לעמוד בפיתוי הכוח: הם ירו בנו, אנחנו ירינו בהם, ומצאנו את עצמנו באותו מצב ישן. אילו אנחנו והם היינו בוגרים יותר מבחינה פוליטית, אמיצים יותר, המציאות הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין".
"לא לראות זה קל יותר", הוסיף, "וליפול לפחד ולשנאה זה פשוט מאוד. אפילו יותר אחרי ה-7 באוקטובר: הייתם כאן באותם ימים, אתם יכולים להבין כשאני אומר שזה היה נורא, כל כך הרבה אנשים עדיין לא מבינים מה זה אומר עבורנו. אנשים רבים שאני מכיר, מאז אותו יום, נטשו את ערכי השמאל המשותפים שלנו, הם נכנעו לפחד; ופתאום חייהם הפכו קלים יותר, הם הרגישו רצויים על ידי הרוב, הם כבר לא צריכים לחשוב. בלי להבין שככל שאתה נכנע יותר לפחד, כך אתה מבודד ושנוא יותר מחוץ לישראל. החיים הם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו: זה חל על כולם. אבל כשאתה ישראל, מוקף בשכנים שלא רוצים אותך באזור הזה, כמו סוריה, ואתה מתחיל לאבד את תמיכתה של אירופה, הבידוד גובר ואתה מוצא את עצמך במלכודת שהולכת ומעמיקה, שממנה הבריחה מסובכת. או ליתר דיוק, שממנה אתה מסתכן באי יכולת להיחלץ.
שתיקת הרוב עלולה להכריע את כולם, ישראלים ויהודים כאחד, כולל אלה שחולקים על כך. אתם יודעים מה קרה לפני כמה ימים בתחנת דלק ליד מילאנו, ואז הייתה הספינה שלא הורשתה לעגון ביוון. אמנים וסופרים ישראלים קיבלו הזמנות לחו"ל בוטלו למרות ביקורת על הממשלה: האם אתם חושבים אי פעם שזה יכול לקרות לכם? זה יהיה סימן לתקופה בה אנו חיים. זה יהיה לא נעים. אבל זה לא ימנע ממני לומר את מה שאני חושב: אני מאמין שהקשבה לרעיונות כמו שלי בתקופה זו היא חיונית. למען ישראל ולאלו שאוהבים את ישראל".
לגבי רעיון שתי המדינות, אמר הסופר כי "אני נותר מחויב נואשות לרעיון שתי המדינות, בעיקר משום שאיני רואה אלטרנטיבה. זה יהיה מורכב, וגם אנחנו וגם הפלסטינים נצטרך להתנהג בצורה בוגרת מבחינה פוליטית לנוכח המתקפות שיתרחשו ללא ספק. אבל אין תוכנית אחרת. אני חושב שזה רעיון טוב להכיר במדינה פלסטינית, ואני לא מבין את ההיסטריה שקיבלה את פניו כאן בישראל. אולי להתמודדות עם מדינה אמיתית, עם התחייבויות אמיתיות, במקום ישות מעורפלת כמו הרשות הפלסטינית, יהיו בעלי יתרונות. ברור שיהיו תנאים ספציפיים מאוד: ללא נשק. והבטחת בחירות שקופות שמוציאות מכלל שליטה כל מי שחושב להשתמש באלימות נגד ישראל".
לסיכום, אמר גרוסמן: "אני מאמין שפגיעה באנשים שנלחמו בכיבוש במשך 70 שנה, שהשקיעו את רוב חייהם והקריירה בקרב הזה, אינה הוגנת. כשהמלחמה הזו החלה, היינו במצב של ייאוש מוחלט מכך שאיבדנו את כל מה שהאמנו בו ואהבנו: אני מאמין שהתגובה האיטית שלנו הייתה טבעית ומובנת. לקח לנו זמן: להבין מה הרגשנו ומה חשבנו, ואז למצוא את המילים לבטא זאת. כל מי שמחפש תגובה בזמן אמת היה צריך לחפש במקום אחר: אני מדבר בשם עצמי ובשם אלה שאני רואה בהפגנות בכל שבוע, כבר שנים. הלב שלנו במקום הנכון: והוא פועם במציאות חסרת לב".
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.