להתחיל מחדש רק בלעדייך: המורשת שהותירה מור סויד גבאי | פרויקט מיוחד
בליל 6 באוקטובר בילתה בחוף זיקים עד עלות השחר • עם הישמע האזעקות ניסתה לחזור לבית אמה בנתיבות, והזהירה את 21 חבריה שלא לצאת לכיוון - ובכך הצילה את חייהם • מור הותירה אוסף שירים שחודרים לעמקי הלב
"אחריי הכל את שיר; מנגינה שחוזרת על עצמה; את מילים בתוך בית; שאפשר לשמוע לתמיד; גם כשאת נגמרת את לא נעלמת אף פעם; להתחיל מחדש רק בלעדייך". כך כתבה מור סויד גבאי באחד משיריה שהולחן לאחר לכתה.
מומלצים
מור הייתה ברוכת כישרונות ומחברות השירים, שהייתה משאירה על מיטתה, נערמו מעת לעת. "איך השיר הזה אמא?" הייתה שואלת את מלכה, אמה היחידנית שגידלה אותה באהבה אין קץ. "החלום שלה היה לשיר וכל דבר שנגעה בו היה מלא בשמחה ואהבת הזולת, היא הרגישה שתפקידה בעולם הוא לשמח אנשים ולפזר טוב", סיפרה.
בליל 6 באוקטובר מור בילתה עם 21 חבריה בחוף זיקים עד עלות השחר. עם הישמע האזעקות הראשונות החליטה לחזור לבית אמה בנתיבות, בדרך חייגה אליה וביקשה שתדאג לכלבים שלה טד וזואי, אותם הצילה מגבול ישראל-מצרים. בדרכה, הנחתה את כל חבריה לא לצאת ובכך הצילה את חייהם. המוות פגש אותה ביציאה משדרות בהיתקלות עם חוליית מחבלים.
אנשי שדות נגב, אשר לצידם גדלה, איתרו את הרכב בו נרצחה ודאגו לערוך למור, שאהבה בכל ליבה את המקום, לוויה מכובדת במקום ילדותה. את האזכרה שהתקיימה כעבור 11 חודשים בהיכל התרבות, ליוותה מצגת שערכו התושבים לכבודה. "עד היום הם דואגים לרווחתי ולהמשך ההנצחה של מור", סיפרה מלכה.
הילדה שנולדה ביום הכיפורים, נרצחה בשמחת תורה והיא בת 30 בלבד. בן דודה, בכור סויד, חבר כיתת הכוננות בשלומית, נרצח גם הוא באותה שבת. אמה של מור, מלכה, שומרת לבקשתה על הכלבים האהובים שמור הייתה מכניסה מחלון הבית כשהייתה נרדמת, ומבקשת להנציח את דרכה עם האור שהביאה לעולם.
"מור תמיד הסתכלה על כל אדם בגובה העיניים וכל מי שפגשה קיבל הרגשה שהיא החברה הכי טובה שלו. באורח פלא היא ידעה לתת יחס ולהקדיש זמן לכל חבר ואדם בחייה. היו לה חברים מרקעים שונים ומגוונים וכך גם היו חייה. מור הייתה מעין ציפור חופש נודדת, מוכשרת ומלאת אמביציה - היא סימנה מטרות לאורך חייה והגשימה אותן".
מור גרה בילדותה במושב שובה, ויחד עם אמה הן טיפלו בסבא בכור (על שמו קרוי בן דודה ז"ל). היא למדה בבית הספר היסודי בכפר, ובהמשך למדה באולפנת בני עקיבא. לאור הרקע הדתי לא הייתה מחויבת בגיוס אך התעקשה לשרת את המדינה פעמיים.
תחילה - כשנה וחצי דרך השירות הלאומי בתחום "והדרת" שסייע לקשישים ואחר הצוהריים הוביל חינוך לדור הצעיר בעיר. בהמשך, הרגישה כי היא רוצה לתרום עוד והתגייסה לצה"ל לשנתיים נוספות. מור שירתה כמשקית ת"ש בחוות השומר וקיבלה הצטיינות על תפקידה, לאחר מכן המשיכה לשירות קבע.
הנתינה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של מור, היא התנדבה במקומות רבים וכל שנה בעונת הפריחה של "דרום אדום" הייתה לוקחת חופש מהעבודה ומתנדבת יחד עם אמה בימי שישי בפסטיבל. הטבע נתן לה נחת והיא נהנתה לצלם את כל מה שאנו טועים לחשוב כי הוא מובן מאליו – השמיים, הירח, השמש ונופי הארץ – תמיד מזוויות מיוחדות המבליטות את היופי שבפשטות. היא נהגה לשלוח את התצלומים כמעין "איגרות ברכה" ליקיריה.
בשנתיים האחרונות לחייה, מור גרה בניצנה שבערבה ועבדה במספר תחומים שונים במקביל, בהם: אבטחה, מסעדנות והפקות אירועים. את הכל עשתה בשאפתנות אין קץ וחיוך גדול. את הדרום, כאמור, אהבה במיוחד והוא היה חלק בלתי נפרד ממנה. המדבר קסם לה בזכות ההרים והרוח השקטה. היא תמיד התגאתה בארץ ישראל ובעם ישראל ונשבתה בסיפור יציאת מצרים.
"מור היא אחת כזו שאי אפשר לספר עליה בלשון עבר, כי היא תמיד כאן", מסכמת מלכה ומבקשת שנזכור את המורשת שהותירה אחריה ביתה האהובה. "היום מתים לאהבה, מחר מתים ממנה, ועדין העולם מסתובב", כך כתבה מור בין דפיה בשיר שנקרא "מלכה". מנגינת חייה של מור סויד גבאי תתנגן לנצח בליבנו.
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.