"ה-7.10 חיזק את ההתנדבות": סיפורה של נהגת האמבולנס
זו הפעם הראשונה שספיר גניש מספרת את מה שחוותה בשבת השחורה • בריאיון מיוחד ל-i24NEWS היא משתפת על הרגע שבו הבינה שלא מדובר בעוד הסלמה, על המראות הקשים, ועל בן דודה שנפל באותו יום
בשבעה באוקטובר, אנשי הרפואה וכוחות ההצלה פעלו תחת אש, תוך סיכון חייהם. אחת מהם היא ספיר גניש, חובשת בכירה ונהגת אמבולנס בת 28 מאשקלון, שמתנדבת בתחנת מד"א בעיר כבר שש שנים.
מומלצים
"באותו הבוקר ישנתי אצל ההורים באשקלון והתעוררתי לאחר ששמעתי פיצוצים רבים", סיפרה לראשונה ל-i24NEWS, "גדלתי בדרום אז מיד הבנתי שמדובר ביירוטים. מיד הדלקתי את הטלפון וניסיתי להבין אם היה חיסול במהלך הלילה - ראיתי שהיו אזעקות במרכז הארץ, אז מיד קמתי להתארגן במטרה לנסוע לתחנה, כמו שאני עושה במצב כזה של הסלמה ביטחונית. תוך כדי, התחלתי לקבל תמונות וסרטונים משדרות, וראיתי לראשונה את הטנדר הארור. לא מעט בני משפחה וחברים שלי מתגוררים בשדרות וזיהיתי את הרחובות. חשבתי תחילה שמדובר בטנדר אחד והייתי בטוחה שכבר טיפלו בזה. ניסיתי ליצור קשר עם בני המשפחה שגרים בשדרות אך לא היה מענה".
"בהמשך, קיבלתי שיחת טלפון מבן הזוג של אחותי הקטנה ששירתה בבסיס אורים – והוא סיפר לי בדמעות וצעקות שהיא סיפרה שיש מחבלים בבסיס, שלחה הודעות פרידה וביקשה ממנו למסור לנו שהיא אוהבת אותנו", שיחזרה, "בשלב הזה לא האמנתי שמחבלים באמת נכנסו לבסיס צבאי, חשבתי שזה המקום הכי בטוח, וזה היה הרגע שעצרתי וחשבתי על שדרות ושאר האזורים שלא מלאים בכוחות צבא".
"לפני שיצאתי, אמא שלי מינתה אותי להיות שלוח מצווה וביקשה שאשים צדקה כשאחזור – כי אנחנו מאמינים ששלוחי מצווה לא ניזוקים. הדרך לתחנה היתה מורכבת בשל האזעקות הרבות ונסיעה של דקות בודדות התארכה מאוד, כי נאלצתי כל כמה רגעים לצאת מהרכב להשתטח על הרצפה לפי ההנחיות. עשרות יירוטים היו מעל הראש שלי וקלטתי שבעצם יש סיכוי שלא אחזור, אבל ידעתי שמי שאוהב אותי יודע שלא הייתי בוחרת לעשות דברים אחרת במצב הזה. בשלב הזה היתה נפילה בכביש בו נסעתי, וכשלא הצלחתי להשיג את המשטרה בטלפון בכדי לדווח על הנפילה, הבנתי עד כמה המצב חמור".
זו אחת הפעמים הראשונות בה גניש משחזרת את אירועי היממה ששינתה את חיינו. "הפעם הראשונה בה שיחזרתי את האירועים היתה בשיחה עם חברים ללימודים בזמן השהייה בממ"ד במהלך המתקפה האיראנית בשבוע שעבר. בסוף אחת מהן אמרה לי שכשחושבים על סיפורי הגבורה מאותו בוקר חושבים בדרך כלל על כוחות הביטחון – ושוכחים לפעמים את כוחות ההצלה. אבל אני לא מרגישה ככה", הסבירה. "השעות הללו מלוות אותי כל הזמן, ואני לא אשכח את הקולות, המראות והמקומות הללו - למרות שעדיין יש לי 'חורים' כאלה ממהלך היום, שעות שאני פשוט לא זוכרת מה קרה".
ומה קרה לאחר שהגעת לתחנה?
"הייתי ראש צוות באמבולנס ויצאתי למשימה בקריית גת עם שלושה מתנדבים נוספים ברגע שנרשמה הפוגה קטנה מהאזעקות. הבנו שאנחנו באירוע אחר כשקלטנו שהכבישים בעיר ריקים, כאשר במקביל אני לא יודעת מה קורה עם אחותי בבסיס והאם המשפחה שלי בשדרות בסדר. עמדתי ברמזור אדום ושמעתי פיצוץ עז – טיל נפל מולנו. לרגע חשבתי שכולנו מתים, ואחרי שהבנתי שכולם בסדר אחד המתנדבים צעק לי 'שימי גז'. אחרי שהתרחקתי מהאזור, עצרתי לבדוק את האמבולנס וראיתי שאלוהים עטף אותו כנראה, אחרת אין שום הסבר למה הוא היה שלם וללא פגיעות רסיסים או שמשות סדוקות".
גניש הוסיפה: "לאחר סיום המשימה הראשונה בקריית גת, שמעתי עדויות קשות מאוד במרכז הרפואי ברזילי. לאורך השנים, פיניתי לשם מאות פצועים, המשכתי להתנדב בכל סבבי ההסלמות שהיו ונתקלתי במראות קשים, אבל מעולם לא חוויתי דבר כזה, עם המראות והריחות הקשים, לצד רמת הסכנה. פעלתי על אוטומט במובן מסוים, כדי להימנע ככל הניתן מליפול למחשבות על מה שקרה ומה שקורה. בהמשך היום נודע לי שבן דודי, לוחם הימ"מ, רס"מ דרור אלטון ז"ל נהרג במהלך הקרבות בדרום. הרגשתי שהשמיים נפלו, ואם הוא נהרג – אז כנראה שכל מה ששמעתי וראיתי זה פשוט כלום, והמצב באמת חמור יותר משאפשר להבין".
בשעות הלילה המאוחרות, אחותה של גניש יצרה קשר וסיפרה שכוח מיוחד חילץ אותם מהבסיס. לאחר מספר ימים היא חזרה לבית הוריה באשקלון, ובהמשך חזרה לצבא וסיימה את שירותה באותו הבסיס. "לא הפסקתי להתנדב לרגע, כאשר בחודשיים הראשונים הגעתי מדי יום לתחנה ועשיתי כל מה שהיה צריך. אני רואה את זה כשליחות - ובאחד הימים אף התפרצתי לרגע על מנהל התחנה כשנגמרו לו המשימות בשבילי", הוסיפה ספיר, "רציתי להיות עסוקה כדי לא לחשוב על מה שעברתי וכדי להרגיש מועילה. אני חושבת שרק אחרי שנה אני מתחילה באופן אישי להצליח לעכל חלק ממה שהיה, ובעיקר מודה על זה שנשארתי בחיים ומה שיש ומסתכלת קדימה, בידיעה מלאה שעוד נשקם. השבעה באוקטובר רק חיזק לי יותר את הרצון להמשיך בהתנדבות שלי במד"א, כי הבנתי שיש לי את הזכות לתת מעצמי ולסייע למי שצריך".
כשהיא לא מתנדבת במד"א, גניש היא עורכת דין המתמחה במשפט פלילי, אך אינה עוסקת בתחום כיום. "אני אוהבת להתעסק בדיני נפשות לא רק במד"א, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני קודם כל מתנדבת מד"א ורק אחר כך עורכת דין. בנוסף, אני סטודנטית לתואר שני במזרח תיכון, מודיעין וסייבר בבר אילן. מה שבטוח, אני לא אפסיק להתנדב ואני ממשיכה לעשות זאת, למרות המחירים האישיים. לא עזבתי את העיר במלחמה, וסירבתי לצאת להפוגות כי אני מאמינה שלא עוזבים את הבית ויודעת שצריכים אותי פה. בחודשים הראשונים של המלחמה הייתי עם אמבולנס צמוד 24/7, ולקח קצת זמן עד שביקשתי הפסקה של כמה שעות למנוחה".
היא סיכמה: "מבחינתי, זה המקום לומר תודה למתנדבים – בבוקר השבעה באוקטובר שלחנו הביתה מתנדבים שהגיעו לתחנה, וגם אזרחים רבים, פשוט כי לא היינו צריכים עוד כוח אדם. תושבים הגיעו ושאלו איך אפשר לסייע, הציעו לסייע באריזה של ציוד וניקיון התחנה, וכשאמרנו שאנחנו מסתדרים – הם הפשילו שרוולים וביקשו לתרום דם. עד היום יש מתנדבים שזוכרים לנו את זה ששלחנו אותם הביתה בשבעה באוקטובר, מרוב שכל כך הרבה אנשים רצו להגיע ולתרום באותו הבוקר הקשה. היו לנו יותר מתנדבים מכלים, וזה פשוט מטורף".
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.