דלג לתוכן
מבזקים

נעמה לוי: "הבניין כמעט קרס עלי, חשבתי שלא אשרוד"

התצפיתנית שהוחזקה בשבי חמאס 477 ימים, נשאה הערב נאום אישי וטעון במהלך ההפגנה להשבת החטופים • היא תיארה את תנאי השבי הקשים, את רגעי האימה - ואת הכוח שקיבלה • "ההפצצות הן הדבר הכי מפחיד שם"

פורסם: עודכן:

נעמה לוי, שנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר והוחזקה בשבי חמאס במשך 477 ימים, נשאה הערב (שבת) דברים בהפגנה בכיכר החטופים. בנאום אישי וטעון, לוי תיארה את תנאי השבי הקשים, את רגעי האימה שבהם חשבה שלא תשרוד - ואת הכוח שקיבלה כשראתה בטלוויזיה את ההפגנות להשבת החטופים. 

מומלצים

"במהלך התקופה הנוראית והבלתי נתפסת בשבי", שיתפה לוי, "סיפרו לנו ששכחו אותנו. אבל אני לא האמנתי. ידעתי שנלחמים עלי. ידעתי שנלחמים עלי כי במוצאי שבתות, כשהרשו לי לראות טלוויזיה - ראיתי אתכם. בכיכר הזאת. שם, בשבי, ראיתי אלפי אנשים עומדים כאן, עטופים בדגלים, צועקים, שרים, מחזיקים בתמונות החטופים, בתמונה שלי, גרמו לי להרגיש שאני לא נשכחתי. שזה לא נגמר, שאני עוד אחזור. ואחרי 477 ימים של גיהנום באמת חזרתי. אז אני רוצה לומר לכם תודה. תודה עמוקה. וגם לבקש מכם בקשה: תמשיכו לבוא. תמשיכו לחבק ולחזק את מי שעדיין שם. אין לכם מושג כמה כוח זה נותן - וכמה תקווה זה נתן לי".

בשבועות הראשונים בשבי הייתי לבד. רק אני והשומרים שלי. במנוסה מתמדת, בפחד מוות. לפעמים ימים שלמים בלי אוכל, ומעט מים. באחד הימים, לא נשאר לי כלום. אפילו לא מים. למזלי, התחיל לרדת גשם. השובים שלי הניחו סיר מחוץ לבית בו הוחזקתי, והגשם מילא אותו. שתיתי ממי הגשמים האלו, שהספיקו גם לסיר אורז. וזה מה שהחזיק אותי. אבל יותר מהכל הפחידו אותי ההפצצות. הן באות במפתיע, בהתחלה שומעים את השריקות, מתפללים שזה לא יפול עלינו, ואחר כך – הפיצוצים, רעש בעוצמות שמשתק את הגוף, והאדמה שרועדת. כל פעם מחדש הייתי בטוחה שזה הסוף שלי. זה אחד הדברים הכי מפחידים שחוויתי שם. וזה גם מה שסיכן אותי יותר מהכול: באחת ההפצצות קרס חלק מהבית שבו הייתי. למזלי, הקיר שעליו נשענתי לא התמוטט, וזה מה שהציל את חיי. זאת היתה המציאות שלי. זאת עכשיו המציאות שלהם".

לוי הוסיפה כי "גם עכשיו, ברגע זה ממש, יש חטופים ששומעים את אותן שריקות ופיצוצים, הם שם רועדים מפחד. אין להם לאן לברוח, רק להתפלל ולהיצמד לקירות בתחושת חוסר אונים נוראית. כשהייתי שם חשבתי: אין סיכוי שבארץ באמת מבינים מה עובר עלינו ועדיין משאירים אותנו בעזה. לא האמנתי שיכול להיות שמישהו יודע ומוותר עלינו. אבל אז חזרו החטופים הראשונים. והם סיפרו מה קורה שם. הם אמרו את האמת. והאמת הזו לא הספיקה. גם אחרי העסקה בה שוחררתי – גם אחרי שחזרתי ואני מספרת ואחרים מספרים, איכשהו עדיין משאירים שם את מי שעוד לא חזר אחרי כבר כמעט 600 ימים באפילה.

אני עומדת כאן הערב, חופשייה, בזכות המאבק המתמשך של כולכם להשבת החטופים, ובזכות החיילים הגיבורים ומערכת הביטחון שעשו ועושים הכל כדי להחזיר אותי ואת שאר החטופים מהגיהנום בעזה.

למשפחות של האחיות התצפיתניות שלי, ולכל המשפחות השכולות: אני אוהבת אתכן והלב שלי תמיד איתכן! אני עומדת כאן חופשייה, אבל הלב שלי לא שלם. כי עד שהחטוף האחרון לא יחזור, גם אני כמו יתר חבריי החוזרים, לא באמת נוכל להרגיש שחזרנו, לא באמת נוכל להשתקם. כי אין ניצחון בלי השבת כל החטופים! תודה לכם שאתם באים, נמשיך להיאבק עד שכולם יחזרו!".

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.