דלג לתוכן
מבזקים

השתיקה שאחר מכתב הטייסים: כשהאומץ להודות בטעות - חסר

מכתב לוחמי צוות האוויר החזיר אל השולחן את שאלת הסרבנות • אולם, הרעש סביבו רק מדגיש את השקט המטריד מהכיוון שבו פעם נשמעו הקולות הברורים ביותר • החזית הדרומית של נוה דרומי - צפו

פורסם:
השתיקה שאחר מכתב הטייסים: כשהאומץ להודות בטעות - חסר

השבוע פורסם מכתב שעליו חתומים כאלף לוחמי צוות אוויר, חלקם במילואים וחלקם בדימוס. הם קראו להשבת החטופים הביתה – גם אם המשמעות היא הפסקת הלחימה באופן מיידי. לא איום, לא הצהרת סרבנות, רק דרישה. ובכל זאת, המכתב עורר סערה.

אך מה שהדהד חזק יותר מהרעש, היה דווקא השקט. השקט מצד אותם "אחים לנשק", תומכי מחאות הסרבנות שקדמו לאוקטובר השחור. השתיקה הזאת, היעדר ההזדהות והתמיכה – היא אולי העדות החזקה ביותר להכרה בשגיאה.

מומלצים

אלה שהניפו את דגל הסרבנות בקול גדול, אינם רוצים להניף אותו שוב. הם מבינים היום את ההשלכות. הם יודעים שהרוח שהם שידרו חלחלה גם לאויב – ושהיה בכך מחיר כבד. ולכן, כשמכתב חדש מתפרסם, הם בוחרים לשתוק. כי מי שלא היה סרבן, לא היה צריך לכתוב ביום הטבח ש"כל מי שנדרש – עליו להתייצב".

השתיקה הזו מסמנת סוף להשוואות המופרכות לסרבנויות מהעבר. הסרבנות שלפני 7 באוקטובר – לא משנה איך תקראו לה – הייתה הרסנית. טרגית. רצחנית. שום מחסן ציוד אזרחי בכפר עזה לא יכול להלבין את המצפון שזעק כשפורסם השבוע מכתב הטייסים.

ואין זו העדות היחידה השבוע לכך שהיו סרבנים. גם השופט יצחק עמית הזכיר זאת בדיון, והודה – היו טייסים בין הסרבנים. עו"ד ציון אמיר צדק כשאמר שראש השב"כ והרמטכ"ל צריכים לקחת אחריות על כך.

אבל את האמת אפשר היה לשמוע דווקא במה שלא נאמר.

השקט הזה – הוא עדות.

הוא הווידוי שלא נאמר בקול.

והוא ימשיך להדהד – עד שיימצא האומץ לומר בקול ברור:

טעינו. אסור שיטעו שוב.

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.