שנה להפסקת האש עם לבנון - ובצפון רק רוצים לחזור הביתה
השיקום האמיתי לא יימדד בסרט אדום שיגזור שר, הוא יימדד במספר התלמידים בכיתה במטולה, במשפחות שיבחרו לעבור למנרה, ובמסעדה שתיפתח מחדש בקריית שמונה • האם באמת יש לאן לחזור? • טור מיוחד
שנה אחרי שהבתים רוקנו ותושבי הצפון נשלחו דרומה ואל המלונות, מתחיל מה שממשלה אוהבת לקרוא לו "שיקום". אבל השאלות האמיתיות אינן כמה גגות שופצו או כמה מיליארדים אושרו, אלא שאלה אחרת לגמרי: האם באמת יש לאן לחזור?
מומלצים
מדינת ישראל הציגה תוכנית גדולה בהיקף עצום. הכסף קיים, התקציבים הוצהרו, הפוליטיקאים הצטלמו, ובכל זאת, בשטח, בתי ספר עוד לא נפתחו, משפחות עדיין מתלבטות ויישובים שלמים מרגישים שהם כלל לא בתור לחלוקה. במקום תוכנית לאומית, נוצר קרב הישרדות בין יישובי הגבול: מי יקבל קודם, מי יידחה ומי ימשיך לחיות תחת הבטחות שמגיעות בגלים.
אך הסיבה להססנות אינה רק בירוקרטית. היא נעוצה במציאות הביטחונית שנותרה שברירית. שנה חלפה מאז הושגה הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, והגבול אכן נראה יציב יותר. אבל זוהי שכבה דקה של שקט שמסתירה מציאות מורכבת. ההבטחה המרכזית – פירוק חיזבאללה מנשקו – לא מומשה. ממשלת לבנון, חלשה ומשוסעת, מתנהלת תחת כוחו של הארגון שאותו היא אמורה לרסן.
בפועל, חיזבאללה מנצל את הזמן ומשקם את יכולותיו: מערכי ירי, מפקדות, מחסני אמל"ח ותשתיות תת-קרקעיות, גם מדרום לליטני. בישראל מכנים את המצב "הפוגה חמושה".
על פי נתונים ביטחוניים, כ-350 פעילי חיזבאללה חוסלו בשנה האחרונה ועשרות מתקנים הושמדו, אך קצב התקיפות לא בהכרח מקדים את קצב השיקום שמתרחש בעומק לבנון. צה"ל עדיין מחזיק בחמש נקודות בתוך שטח לבנון, ברצועה צרה המגבילה את תנועת המחבלים, אך כולם מבינים שההסדרה רחוקה.
אל תוך המציאות הזו אמורים לחזור התושבים. לפני השיקום היה פינוי, ואחרי הפינוי נוצרה מציאות חדשה.
לקריאה נוספת:
• מתחת לרעלה: כשהקרקס בפרלמנט האוסטרלי הציב מראה לאירופה
• אוקראינה הולכת לחתום על הסכם רע - ורוסיה תצא המנצחת הגדולה
• הקיר הבלתי נראה והנוסחה הסודית: כך בנה הורדוס את "כיפת הברזל" של העולם העתיק
• ישראל היא מונופול של אחת הטכנולוגיות השמורות בעולם
מאות משפחות מצאו עבודה במרכז, ילדים נקלטו בבתי ספר חדשים. חלקם התחילו חיים חדשים, לא כי נמאס להם מהצפון, אלא כי המדינה לקחה מהם את האפשרות להישאר שם. השיקום היום צריך לשכנע אנשים לא רק לחזור לבית שטרם שופץ, אלא לחזור לחיים שנקטעו תחת איום שעדיין קיים.
ובכל זאת, יש מי שחוזר, גם בלי לחכות לטקס גזירת סרט. מנרה, למשל, הפכה לאתר בנייה עם רוח חלוצית של חיילים משוחררים, שבמקום טיול אחרי צבא בחרו לתקן בית. זה לא תחליף למדיניות, אבל זה מזכיר שיש מי שחוזר לא כי המדינה ביקשה, אלא כי הוא החליט.
השאלה הגדולה היא האם הממשלה מבינה ששיקום הוא לא טיח וצבע, אלא ביטחון, חינוך ופרנסה. לדעת שאם אתה חי על הגבול, המדינה לא מצפה שתסתדר לבד. כי אם תושבי הצפון ירגישו שהם לבד, הם פשוט יישארו לבד במקום אחר, הרחק מגבול לבנון.
השיקום האמיתי לא יימדד בסרט אדום שיגזור שר, הוא יימדד במספר התלמידים בכיתה במטולה, במשפחות שיבחרו לעבור למנרה, ובמסעדה שתיפתח מחדש בקריית שמונה. הצפון יכול להפוך למקום של הזדמנויות, לא של קורבנות. אבל בשביל זה צריך החלטה אחת פשוטה: לא לשקם את מה שהיה, אלא לבנות את מה שצריך להיות.
אחרת, גם מיליארדי שקלים לא יחזירו ילד אחד לכיתה שממנה רואים את הרכס. השאלה היא לא כמה כסף יש, אלא כמה רצון. והרצון, כמו הצפון, חייב לחזור הביתה.
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.