וולט דיסני הוקפא? תחשבו שוב: האמת מאחורי המיתוסים הגדולים בקולנוע | מיוחד לסופ"ש
ממתכוני סושי בסרט "המטריקס" ועד לטעות ב"מלחמת הכוכבים": עולם הקולנוע תמיד ידע למכור לנו סיפורים מדהימים - גם כשהמצלמות כבו • אבל אילו מהם הם "פייק" מוחלט, ואיפה המציאות עולה על כל דמיון?
פסל של וולט דיסני בפארק "דיסניוורלד", אורלנדו צילום: AP Photo/John Raoux
האם חייל ה"סטורמטרופר" שנחבט בראשו בצילומי "מלחמת הכוכבים" עשה זאת בכוונה, מדוע כולם בטוחים שגופתו של וולט דיסני הוקפאה ואיך קשור ניק קרטר לסרט ה"מספריים של אדוארד"? סרטי הקולנוע המפורסמים יודעים למכור לנו סיפורים מדהימים - אבל איזה מהם הם רק אגדות פרועות, ואיפה המציאות מפתיעה לא פחות?
>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<
מתכונים לסושי ב"מטריקס"
השמועה: הקוד הירוק הדיגיטלי המפורסם שרץ על המסך בטרילוגיית "המטריקס" הוא למעשה מתכון לאוכל יפני.
מומלצים
במבחן המציאות: זה נכון חלקית. מעצב ההפקה של הסרט סיימון ווייטלי, שיצר את הקוד, חשף בריאיון כי מקור ההשראה שלו היה ספרי הבישול היפניים של אשתו, שמוצאה מיפן: "אני אוהב לספר לכולם שהקוד של המטריקס עשוי ממתכוני סושי יפניים", אמר ל-CNET. עם זאת, אי אפשר בדיוק להכין בעזרתם ארוחה, שכן ווייטלי לדבריו ערבב את המתכונים עם סמלים אחרים, בעיקר תווי קאטקאנה יפניים, מספרים, אותיות לטיניות וסימני פיסוק, לפני שעיצב אותם בכבדות לצורך האפקט האומנותי.
וולט דיסני במקפיא
השמועה: גופתו (או רק ראשו) של וולט דיסני שמת מסרטן הוקפאה קריוגנית כדי שיוכל להתעורר בעתיד כשהטכנולוגיה תאפשר זאת. יש אפילו שמועה שהסרט "פרוזן" נקרא כך כדי להטות את תוצאות החיפוש בגוגל מהקפאת המייסד לסרט האנימציה.
במבחן המציאות: לא נכון. גופתו של יוצר סרטי האנימציה הפופולריים נשרפה יומיים לאחר מותו ב-1966, ואפרו טמון בבית הקברות בלוס אנג'לס. השמועה החלה ככל הנראה במספר כתבות שפורסמו זמן קצר לאחר מותו, כמובן ללא בסיס של ממש, וכנראה נשענת על העובדה שדיסני היה ידוע כחובב טכנולוגיה עתידנית.
הטעות שהפכה לאייקונית
השמועה: באחת הסצנות בסרט "מלחמת הכוכבים - תקווה חדשה" (1977), אחד הניצבים נראה נחבט בחוזקה בדלת מתכת. השמועה אומרת שהבמאי ג'ורג' לוקאס לא שם לב לזה בעריכה, או שהשחקן היה כל כך מסוחרר שהוא כמעט התעלף.
במבחן המציאות: זה נכון (עם שדרוג). בסצנה שבה קבוצת חיילי "סטורמטרופרז" נכנסת לחדר הבקרה של כוכב המוות, אחד מהם (השחקן לורי גוד) אכן לא העריך נכון את גובה הדלת ונחבט עם הקסדה שלו בברזל. אם מקשיבים היטב בגרסה המקורית, אפשר לשמוע "בום" קטן.
לוקאס כן הבחין בזה, התלהב, ובמקום לחתוך את זה החוצה או לצלם מחדש הוא ראה בזה הזדמנות להכניס קצת אנושיות לחיילים ה"רובוטיים", והשאיר את זה בפנים. בגרסאות המחודשות של הסרט, הוא אפילו הוסיף אפקט קולי חזק יותר של חבטה, כדי שכולם ישימו לב לפשלה.
הקריצה בטרילוגיה השנייה: ב"מתקפת המשובטים" (סרט ההמשך מ-2002), יש סצנה שבה ג'נגו פט (שהוא המקור הגנטי של הסטורמטרופרז) נכנס לחללית שלו וגם הוא נחבט בראשו במשקוף. זו הייתה הדרך של לוקאס לסגור מעגל ולהגיד: "זה כנראה בגנים שלהם".
הרכבת שגרמה לבהלה המונית
השמועה: אחד המיתוסים המפורסמים והאהובים ביותר בתולדות הקולנוע - על אחד מהסרטים הראשונים שהוקרנו לציבור, "הגעת רכבת לתחנת לה סיוטה" מ-1896. הסרט כולל כולו קטעי וידאו של רכבת שנכנסת לתחנה. הצופים בהקרנה, שלא היו רגילים לצפות בתמונות נעות, נבהלו כל כך מהרכבת שנעה לעברם, שהם קמו בצרחות וברחו מהחדר. אבל האמת ההיסטורית הרבה יותר מתונה.
במבחן המציאות: לא נכון חלקית. אין עדויות מהתקופה על מהומה רבת משתתפים או אנשים שנמלטו מהחדר בזמן ההקרנה. עם זאת, באותה תקופה הרעיון של תמונה נעה היה קסם טהור - והרכבת צולמה בזווית אלכסונית כך שהיא נראית כאילו היא דוהרת ישירות לעבר המצלמה (והקהל). זה יצר אפקט ויזואלי עוצמתי, וצופים כן נבהלו או הוכו בהלם וקפצו בכיסאות, וחלקם אף חשו סחרחורת קלה.
הסיפור התעצם לאורך זמן, ככל הנראה כהגזמה שנועדה להמחיש את העוצמה הרגשית של הקולנוע המוקדם. ייתכן שהוא התערבב עם הקרנות מאוחרות יותר משנות ה-30. יש היסטוריונים של קולנוע (כמו מרטין לויפרדינגר) שטוענים שהאחים לומייר שביימו את הסרט ואנשי השיווק שלהם, לא מיהרו להכחיש את השמועות על הקהל המבוהל. להפך, הסיפור שירת אותם מצוין - הוא הוכיח שההמצאה שלהם כל כך ריאליסטית שהיא מסוגלת "לעבוד" על החושים האנושיים ולגרום לאנשים להאמין שהרכבת אמיתית.
נקודה מעניינת: בניגוד למה שרבים חושבים, "הגעת רכבת לתחנה" לא הוקרן בערב ההקרנה המפורסם הראשון של האחים לומייר בדצמבר 1895. הוא נוסף לרשימת הסרטים רק כמה שבועות לאחר מכן, בינואר 1896.
אדוארד מלך הפופ
השמועה: במשך שנים הסתובבה שמועה עיקשת שדמותו של אדוארד "מהמספריים של אדוארד" מבוססת באופן ישיר על מייקל ג'קסון. המעריצים הצביעו על קווי דמיון ברורים: המראה השברירי, העור החיוור, הלבוש השחור והמורכב, והעובדה ששניהם היו "ילדים בנפשם" שחיו בבידוד מהעולם החיצון שראה בהם מוזרים.
במבחן המציאות: מדובר במיתוס (אבל עם "טוויסט"). הבמאי טים ברטון הבהיר שהדמות מבוססת על ציור שהוא עצמו צייר כנער. הציור שיקף את התחושות שלו כמתבגר בודד בפרברים בארה"ב, שלא מצליח לתקשר עם הסביבה (המספריים היו מטאפורה לרצון לגעת באנשים אבל לפחד לפגוע בהם).
הטוויסט: השמועה לא נולדה משום מקום. מייקל ג'קסון אכן רצה מאוד לשחק את התפקיד של אדוארד. הוא היה מוקסם מהדמות וניסה להפעיל את קשריו כדי לזכות בתפקיד, אך טים ברטון כבר היה נעול על ג'וני דפ.
עוד שמועה נכונה, היא שבסצנה שבה אדוארד מסתכל מחלון הרכב על השכונה, רואים ילד בלונדיני רץ על הדשא וגולש על מגלשת מים - וזהו ניק קרטר לפני שהתפרסם כחבר בלהקת הבנים "הבקסטריט בויז". זה נכון - הוא היה אז ילד קטן שגר באזור ושיחק בתפקיד ניצב קטנטן.
השחקן שקיבל טראומה מביצים
השמועה: בסרט "צ'רלי וחצי", יהודה ברקן אכל עשרות ביצים במהלך הטייקים החוזרים של הסצנה המפורסמת. השמועה אומרת שהוא לא היה מסוגל להסתכל על ביצים במשך חודשים אחרי סיום הצילומים.
במבחן המציאות: לא נכון. לפי עדותו של ברקן, בסצנת האכילה הוא אכל כחצי ביצה בלבד. זה אכן נראה אמיתי - הסצנה צולמה במספר טייקים ונעשה שימוש בביצים חיות, אך ברקן כמעט לא בלע אותן בפועל. בשוטים מסוימים הוא רק החזיק את הביצים בלחי וירק אותן כשהבמאי בועז דוידזון צעק "קאט". עם זאת, ברקן כן הודה בראיונות לאורך השנים שהיה לו קשה להסתכל על ביצים אחרי הצילומים.
אלתורים בחוף "מציצים"
השמועה: כשצופים בסרט "מציצים" של אורי זוהר מ-1972, קשה שלא להשתכנע שמדובר בסרט דוקומנטרי שנלכד במקרה. הדיבור המקוטע, הסלנג הלא-מלוטש והדינמיקה המשוחררת בין זוהר לאריק איינשטיין, הולידו את אחד המיתוסים העיקשים בתרבות הישראלית: שהסרט כולו היה אלתור אחד גדול של חבורת "לול" על חוף הים.
במבחן המציאות: מדובר במיתוס, אך כזה שנשען על גאונות קולנועית. למרות התדמית ה"זרוקה", אורי זוהר היה במאי קפדני באופן כמעט אובססיבי. הסרט צולם על פי תסריט כתוב ומהודק (עליו עבד זוהר יחד עם יצחק צחייק), וכל סצנה תוכננה מראש לפרטי פרטים. הסוד לא היה באלתור העלילה, אלא ב"אלתור השפה": זוהר הנחה את השחקנים לזנוח את העברית התיאטרלית והנוקשה שהייתה נהוגה אז בקולנוע, ולהביא למסך את שפת הרחוב האותנטית שלהם. התחושה הריאליסטית הייתה כה חזקה, עד שהקהל התקשה להאמין שמדובר במשחק.
בין אם מדובר בטעות אנוש שהפכה לאייקונית, באסטרטגיה שיווקית חכמה או במתכון לסושי שהתחפש לקוד דיגיטלי - הסיפורים שנוצרים מאחורי הקלעים הם אלו שמעניקים לסרטים את חיי הנצח שלהם. בסופו של דבר, אולי זה לא באמת משנה אם יהודה ברקן אכל ביצה וחצי או 40, מה שחשוב הוא שחמישים שנה אחרי, אנחנו עדיין ממשיכים לדבר על זה.
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.