הלוחמים כבר חצו את קו המיליון ק"מ - ולצבא אין פתרונות
"אתה משתנה בעזה", "זה היה יכול לקרות גם לי", אלו רק שתי דוגמאות למצב בו נמצאים הלוחמים אחרי למעלה מ-600 ימי לחימה • מתקרית הבאגר עד ל"קומקום": עייפות החומר מהלחימה נותנת את אותותיה • פרשנות
כוחות צה"ל במילואים, ארכיון. אחרי 600 ימי לחימה - גם לצבא אין קצה חוט איך מתחילים לטפל צילום: דובר צה"ל
קו נמתח בין פיצוץ הבאגר בג'באליה ל"תקרית הקומקום", אירוע האלימות הביזארי בשדה הקרב. תמונת מצב עגומה מצטיירת מהחיבור של שני האירועים המצערים, שונים בתכלית האחד מהשני. איך נראית לחימה כשאין כמעט אויב ביום ה-600 ברצף? איך עייפות החומר מקיצה משינה תופעות מטרידות. לא רק שלא חשבנו שיקרו במלחמה ישראלית, לצבא אין אפילו קצה חוט איך מתחילים לטפל בהן.
מומלצים
האזרח דוד ליבי ז"ל, לא היה אמור להיות בלב הקסבה בג'באליה. כשמשרד הביטחון שיתף פעולה עם חברות הקבלן הן עסקו עוד בביצור הגבולות של 6/10, בסלילת כבישים למוצבים ובבניית מכשולים. אבל בינואר 2025, צה"ל הניח את הנתון הבא על שולחן מקבלי ההחלטות: הכלים הכבדים של צה"ל נסעו 1,000,000 ק"מ. טנקים, נגמ"שים, מובילים והאמרים, ששעטו מהעורף לחזית ובחזרה. קריאת השכמה לעייפות החומר, עייפות הברזל.
במלחמה עלו לכותרות הטרקטורים הכבדים. מפעילי הצמ"ה - מהירים ועצבניים - הפכו למסמר הערב והתשובה המיידית בעולם המבצעי. להכניע מחבל שמתבצר בטול כרם? דחפור. כשרוצים לטהר שטח רווי מטענים ברפיח - באגר. אם ותינוק נרצחים וכשל ביטחוני מתגלה בציר? D9. שיטת העבודה שמשטחת את ג׳באליה ובג׳נין מצריכה כלים כבדים. אך כשכל הכלים הצבאיים כבר שחוקים משנה וחצי, המפעילים והכלים כאחד - נדרש להזעיק את העתודות, ואז את הגיבוי שלהן. וכן הלאה. ככה נוצר המצב האבסורדי בו מכניסים אזרחים לשדה הקרב ככוח הנדסי-לוחם. כי לא נותר עוד את מי להביא.
ומן העבר השני - תקרית הקומקום. שני הלוחמים מהנח״ל שיושבים במבנה בעזה בשעת לילה מאוחרת ומשוחחים על מי תורם יותר לפלוגה, אלא שהשיחה מתלהטת ומסיימת בבית החולים. לפי גרסת החייל שהכה את חברו לפלוגה: "הוא דחף אותי בצחוק". בהחלטה של שנייה, האחרון הלם בו עם קומקום חשמלי שהיה בהישג יד. הפציעה הקשה לא מכוונת ואין בה גרם של זדון - אבל היא מדליקה נורה אדומה בוהקת.
הלוחם טען בפני החוקרים: "כל החיילים במחלקה מתוחים ומותשים, אנחנו נמצאים על הקצה", והודה שהוא עצמו נפגש עם קב"ן מספר פעמים וביקש טיפול לפוסט טראומה. עוד ייבדק אם היה לו סעיף ממשי שמוציא אותו מלחימה, אבל זה לא משנה - כפי העיד בפניי חייל ששמע על התקרית: "אתה משתנה בעזה. זה היה יכול לקרות גם לי".
"בעזה אתה שורד"
לא היה תקדים ישראלי ללוחם שנכנס לתמרון בטירונות ויגזור חוגר כשהוא עדיין בעזה. 400 ימים בממוצע בתוך בית נטוש בשדה קרב, עם שטיחים ושמיכות צמר על הווילונות כדי שלא יצלפו בך. חי ממנות קרב וחמג"שיות, ובין התקפה להתקפה - נרדם רק לסירוגין כי צריך לתפוס עמדות שמירה מסביב. מקלחת אחת בשבוע, הביתה אחת לחודש. התמודדות יום יומית מול סכנת המטענים של המחבלים הברברים ביותר - ואובדן כואב של חברים רבים.
"זה משפיע עליך. ב-12:00 אתה מחלץ חבר מנ.ט בעזה וב-19:00 אתה מנהל משא ומתן עיקש עם הבת על מה בא קודם? מקלחת ואז טלוויזיה? ואין פקודות יותר, ואין נשק, וכבר לא מסתערים. יש רוך ועדינות, וחלקים קטנים של צעצועים שצריך לאסוף", כותב לי לוחם במילואים, "וזה לא יום ולא יומיים. ופתאום קשה יותר לדבר בשפה של הבית, לשחרר מהדריכות והגירוד הממושך בכתפיים מהווסט, כי בעזה אתה במוד של שורד".
מול הדברים האלה, זה כבר לא מענקים ושוברים לחופשות. זה כבר לא מספיק מול השלכות המלחמה. "כהי חושים", "חסרי מנוח", "מחוספסים אחרי התקרית, לא נמצאים בתבחינים המקצועיים של פוסט-טראומה ב-2025, אבל ב-2035 כבר יכנסו פנימה בלי בעיות, כשיהיה מאוחר מדי.
גם הלוחמים כבר חצו את קו ה-1,000,000 ק"מ, וימשיכו להיות חוד החנית - כי אין מישהו אחר. אך מול ההשלכות הקשות של לוחם שפוצע בשוגג כי "הפעיל יותר מדי כוח" - החיילים נותרים ללא מענה, והמדינה יושבת בחיבוק ידיים ורק מחכה לתחקר את התקרית הבאה.
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.