דלג לתוכן
מבזקים

הכוכב ה-51: קו העימות הפך למדינת חסות של ארצות הברית

החיים בגבול הצפון נעים על קו רצוף של חוסר ביטחון למעלה משנתיים וחצי • כשהמתיחות מכיוון לבנון חוזרת, נדמה שהמדינה שוב מפקירה את התושבים, אבל הפעם לידיהם של האמריקנים - שלא רואים את אותם הדברים כפי שהם

פורסם: עודכן:
בית במשגב עם שנפגע מאש חיזבאללה, מאי 2026

בית במשגב עם שנפגע מאש חיזבאללה, מאי 2026 צילום: מיכאל גלעדי, פלאש90

יש משהו משפיל בלראות מדינה שלמה מחכה להחלטות שמתקבלות בכלל בוושינגטון. להקשיב לעוד התקדמות במגעים, לעוד מאמצים להאריך את הפסקת האש, לעוד כותרת על שיחות בין בכירים אמריקנים - בזמן שתושבי הצפון מסתכלים מהחלון ורואים את אותו הגבול, את אותו האיום ואת אותה המדינה שלא באמת יודעת להגיד להם מתי החיים שלהם יחזרו להיות נורמליים.

>>> הצטרפו לערוץ הווטסאפ החדש של i24NEWS <<<

וזה אולי הסיפור האמיתי של קו העימות בשנת 2026. הוא כבר לא מרגיש כמו חלק ממדינת ישראל - הוא מרגיש כמו המדינה ה-51 של ארצות הברית: שטח שמנוהל לפי אינטרסים אמריקניים, לפי לוחות זמנים אמריקניים, לפי קווים אדומים שמציבים בבית הלבן. תושבי הצפון הם רק הנתון שנדחף לתחתית ההודעה לעיתונות.

מומלצים

במשך חודשים הממשלה הבטיחה שינוי מציאות. אלה היו המילים הגדולות: לא עוד הכלה, לא עוד חיים תחת איום, לא עוד חיזבאללה על הגדר. אבל בסוף, מאחורי כל הסיסמאות נשארה אותה מדיניות ישנה בתחפושת חדשה - לקנות זמן, לדחות החלטות, ולהתפלל שהשקט יחזיק עוד שבוע.

הפסקת האש הוארכה שוב ושוב, כאילו אם יחזרו מספיק פעמים על הביטוי 'הסדרה מדינית' תושבי מטולה יפסיקו לראות את הבתים ההרוסים. כאילו עוד מסיבת עיתונאים תשכנע משפחות לחזור ליישובים שהפכו לקו חזית נטוש. כאילו אפשר לשקם חבל ארץ שלם רק עם הבטחות וציוצים בטוויטר.

אבל המציאות בצפון לא השתנתה, היא פשוט ירדה מסדר היום. בזמן שבמרכז כבר חזרו לדבר על מחירי דירות, ריאליטי ופוליטיקה, בצפון עדיין חיים בין אזעקה לשמועה, בין שקט מתוח לפחד שהסבב הבא הוא רק עניין של זמן. 

נפילה בקריית שמונה ללא התרעה, 10.04.2026 צילום: תיעוד מבצעי מד"א

וזה הכישלון הגדול של הממשלה הזאת - לא רק במה שהיא עשתה, אלא במה שהיא הרגילה את הציבור לקבל. היא הרגילה מדינה שלמה לחשוב שזה נורמלי שאלפי אזרחים מפונים מבתיהם במשך חודשים ארוכים בלי אופק אמיתי. שזה נורמלי שיישובים שלמים נראים כמו ערי רפאים. שזה נורמלי שחקלאים עובדים מול טילי נ"ט. שזה נורמלי שהחיים בצפון הפכו לניסוי של ניהול סיכונים.

פעם ישראל הייתה מדינה שמבטיחה לתושביה ביטחון כדי שיוכלו לבנות חיים. היום היא בעיקר מבקשת מהם סבלנות. והכי מקומם - שבזמן שתושבי הצפון חיים באי ודאות מתמשכת, בירושלים ממשיכים לדבר בסיסמאות חלולות על ניצחון מוחלט. 

איזה ניצחון בדיוק? האם ניצחון נראה כמו עשרות אלפי אזרחים שלא בטוחים אם שווה להם לחזור הביתה? האם ניצחון נראה כמו ערים ויישובים שכל הכלכלה שלהם קרסה?האם ניצחון נראה כמו ממשלה שמחכה לראות מה טראמפ יחליט לפני כל מהלך משמעותי? כי זאת האמת שאף אחד כבר לא טורח להסתיר.

עם הלוחמים בצפון: כתבנו עם כוחות צה״ל בצל איום רחפני הנפץ של חיזבאללה
עם הלוחמים בצפון: כתבנו עם כוחות צה״ל בצל איום רחפני הנפץ של חיזבאללה

ישראל אולי נלחמת בצפון, אבל מישהו אחר מנהל את גובה הלהבות. המסר לתושבי קו העימות ברור - החיים שלכם תלויים בשיקולים גיאופוליטיים שגדולים מכם. אם צריך להסלים - יסלימו, אם צריך לעצור - יעצרו. ואתם תמשיכו לחכות - להסכם, לשיקום, לתקציבים, להבטחות שיקוימו. לחכות למדינה שתחזור לזכור שאתם קיימים.

הדבר הכי כואב בכל הסיפור הזה הוא לא רק ההפקרה הביטחונית, אלא ההפקרה התודעתית. תושבי הצפון כבר לא מרגישים כמו אזרחים בקצה המדינה, הם מרגישים כמו אזרחים בקצה סדר העדיפויות. הם שומעים שוב ושוב שהצפון חשוב, אבל רואים ממשלה שפועלת כאילו אפשר להמשיך למשוך זמן בלי לשלם מחיר. כאילו אפשר להחזיר אנשים למציאות שבורה עם סיסמאות על חוסן. כאילו מספיק להצטלם בין הריסות כדי להסתיר את העובדה שאין באמת תוכנית.

דווקא עכשיו: הישראלים שבוחרים לעבור לצפון למרות חוסר הוודאות
דווקא עכשיו: הישראלים שבוחרים לעבור לצפון למרות חוסר הוודאות

אולי בגלל זה הכינוי הכוכב ה-51 כל כך מדויק. קו העימות כבר לא מרגיש כמו חלק ממדינה ריבונית שמנהלת את גורלה. הוא מרגיש כמו שטח חסות, מקום שבו ההחלטות מתקבלות רחוק מהגבול, מההרס ומהאנשים שחיים שם. בתוך כל זה, האנשים בצפון ממשיכים לעשות את מה שהם תמיד עשו - להחזיק מעמד לבד. לא בגלל שהמדינה נתנה להם סיבה להאמין, אלא כי פשוט לא נשארה להם ברירה.

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.