מתגלית המאה - להטעיית ענק: בחזרה ליומני היטלר המזויפים
ב-1983 מגזין גרמני ועיתון בריטי טענו כי גילו את אחת התגליות ההיסטוריות הגדולות של המאה • למעשה זו הייתה אחת המתיחות יוצאות הדופן - והשערורייה שבאה בעקבותיה עלתה מיליונים • הסיפור המלא
"זו תהיה מתיחה גדולה בהיסטוריה של האנושות": איך יומני היטלר מזויפים הטעו את העיתונות בבריטניה השבוע לפני 42 שנים? זמן רב לאחר שהפיהרר הנאצי התאבד, המשיך היטלר לעורר עניין בעולם כאשר ה-BBC פרסם מחדש תחקיר אודות הפרשה שטלטלה את עולם ההיסטוריה.
מומלצים
השבוע לפני 42 שנה, ב-25 באפריל 1983, פרסם המגזין הגרמני "שטרן" את מה שהם האמינו שהוא ידיעה היסטורית חד פעמית: יומניו הפרטיים של רוצח ההמונים אדולף היטלר, שלא נראו בציבור קודם לכן. הפרסום המטלטל של מגזין החדשות השבועי אכן כיכב בכותרות – אך לא כפי שציפו.
פיטר ויקמן, עורך העיתון, אמר טרם הפרסום כי הם "משוכנעים לחלוטין" שאכן יומניו של הפיהרר נמצאים בידיהם. "גרפולוג, מומחה והיסטוריונים בחנו את היומנים – וכלם משוכנעים שהם אותנטיים", סיפר ל-BBC ב-1983.
היומנים הכתובים בכתב יד, שתוכנם אכן היה מרהיב, כיסו לכאורה את כל תקופת הרייך השלישי של היטלר. הם פירטו הכול, החל ממאבקו של היטלר בגזים והליטוזיס, דרך הלחץ של חברתו אווה בראון להשיג כרטיסים לאולימפיאדה, ועד להערות על שליחת מברק יום הולדת לסטלין - "השועל הזקן". נראה שהמחברות גם מצביעות, באופן מבהיל למדי, על כך שהמנהיג הנאצי לא היה מודע לשואה שהתרחשה בשמו.
היומנים נחשפו כביכול על ידי העיתונאי של עיתון ה"שטרן", גרד היידמן. ב-1973 קיבל הכתב משימה לכתוב סיפור על יאכטה רעועה שהייתה שייכת בעבר לסגנו של היטלר, הרמן גרינג. היידמן הוציא הון תועפות על קניית היאכטה ושיפוצה. הוא גם החל ברומן עם בתו של גרינג, אדה, שהכירה לו מספר נאצים לשעבר. דרך הקשרים האלה, אמר היידמן, הוא נתקל ביומניו של היטלר.
ב"שטרן" שילמו כ-9.3 מיליון מארק גרמני עבור הכרכים, ולאחר ששולם סכום מופקע כל כך, נבחר לאחסן אותם בכספת שוויצרית למשמרת.
ההיסטוריון הראשון שבחן את היומנים היה פרופסור יו טרבור-רופר, שכתב ספר בשם "ימיו האחרונים של היטלר", אשר הקנה לו יוקרה אקדמית רבה. טרבור-רופר נחשב למומחה מוביל במה שקשור לדיקטטור הנאצי.
ההיסטוריון המוערך היה תחילה סקפטי לגבי היומנים, אך טס לשווייץ כדי לראות אותם מקרוב. דעתו החלה להשתנות כששמע את סיפור המקור של היומנים ונאמר לו, בטעות, שבדיקות כימיות מצאו שהם נערכו לפני המלחמה.
"הדבר שהכה את יו טרבור-רופר היה קנה המידה העצום של החומר", אמר עורך הטיימס צארלס דאגלס-יום ל- BBC ב-1983 "זה לא רק שיש כמעט 60 כרכים שמולאו בכתב ידו של היטלר, יש שם כ-300 ציורים ותמונות ומסמכים אישיים, כמו כרטיס המפלגה שלו. זייפן יצטרך להיות מאוד מוכשר כדי לזייף את כל זה".
הההיסטוריון השתכנע שכתבי העת אמיתיים, ואפילו כתב מאמר ל"טיימס" שבו הבטיח את האותנטיות שלהם, והכריז שייתכן שיהיה צורך להעריך מחדש אירועים היסטוריים לאורם. כשהשמועה על יומני היטלר התפשטה, התפתחה מלחמת הצעות מחיר על זכויות ההפצה שלהם, כאשר הבעלים של העיתון הבריטי ה"סאנדיי טיימס", מרדוק, טס לציריך כדי לנהל משא ומתן על עסקה באופן אישי.
ב"שטרן" ארגנו בחיפזון מסיבת עיתונאים כדי להכריז על פרסום יומניו של הצורר הנאצי לעולם. אבל עוד לפני החשיפה החגיגית של המחברות, הועלו ספקות לגבי אמיתותן - לא מעט מהן על ידי צוות ה"סאנדיי טיימס" בעצמו.
ההטעיה נחשפת
עם זאת, מרדוק היה בטוח ביומנים, ולמרות הסתייגויותיו של עורכו, פרנק ג'יילס, הוא מיהר לפרסם את הסדרה בעיתון ה"סאנדיי טיימס" עם הכותרת "בלעדית לעולם" יום לפני הודעתו של סטרן לעיתונות.
העורך, ג'יילס, צלצל ליו טרבור-רופר בניסיון לגרום להיסטוריון להודות שהוא עושה "תפנית של 180 מעלות" לגבי האותנטיות של היומנים. "כולם בחדר, כל מנהלי העיתונים צנחו בכיסאותיהם ושמו את ראשיהם בידיהם כי איבדנו את המאמת הראשי שלנו", אמר העיתונאי פיליפ נייטלי, שעבד בצוות התחקיר של ה"סאנדיי טיימס", "היה ברור שהסיפור שגוי לחלוטין".
אותו עיתון עדיין היה יכול לעצור את ההפצה ולשנות את העמוד הראשון, אבל כשג'יילס צלצל לבעלים, מרדוק אמר, "רק בגלל שטרבור-רופר התלבט כל הזמן הזה, אותו, אנחנו נוציא לאור'", סיפר נייטלי ל-BBC.
עבור שטרן, המצב רק יחמיר במסיבת העיתונאים למחרת. לאחר שהעורך הראשי של העיתון, פיטר קוך, הכריז שהוא "משוכנע ב-100% שהיטלר כתב כל מילה בספרים האלה", טרבור-רופר, אותו היסטוריון שהבטיח שהם הדבר האמיתי, הודה בחקירה שהוא חושב על זה בשנית.
למבטיהם המזועזעים של מנהלי "שטרן", אמר טרבור רופר "אני חייב לומר כהיסטוריון - אני מצטער על כך שהשיטות הרגילות של אימות היסטורי הוקרבו, אולי בהכרח, במידה מסוימת לדרישות הסקופ העיתונאי", אמר.
למחרת מסיבת העיתונאים, צ'רלס המילטון, סוחר חתימות אמריקאי, אמר ל-BBC כי ברגע שרגע שראה את דפי היומנים הוא "יכול היה להריח את הזיופים". והוא לא טעה - תוך שבועיים, ניתוח פורנזי קפדני חשף את היומנים כמזויפים. לא רק שכפי שציין המילטון ל-BBC, חתימתו לכאורה של היטלר לא הייתה מדויקת, אלא שבדיקות כימיות גילו שהנייר, הדבק והדיו שלהם יוצרו רק לאחר מלחמת העולם השנייה. היומנים היו מתובלים בשגיאות, ביטויים מודרניים ואי דיוקים היסטוריים, ולעתים התייחסו למידע שהיטלר לא יכול היה לדעת.
בעקבות הגילויים הללו, ה"סאנדיי טיימס" נטש במהירות את הסדרה שלו ופרסם התנצלות. גם ב"שטרן" התנצלו באופן פומבי על כך שנפלו בפח המתיחה.
מי הזייפן?
היידמן גילה כי המקור שסיפק את היומנים היה אדם בשם קונרד קוג'או - זייפן שהתברר כמחבר היצירות. קוג'או היה אמן מיומן, אבל הזיופים שלו היו רחוקים מלהיות מתוחכמים. בחיפוש אחר השראה, הוא גנב חלקים גדולים מספרו של מקס דומארוס "היטלר: נאומים והצהרות 1932-1945", וכתוצאה מכך העתיק מילה במילה כמה מהטעויות שנכתבו במהדורה הראשונה של הספר.
כדי לנסות להעניק ליומנים תחושה אישית יותר, הוא דמיין צד פרוזאי יותר בחייו של הפיהרר, וזרק רשומות כמו "אני אפילו לא יכול לצאת מהעבודה ולבקר את אווה", "צריך ללכת לסניף הדואר, לשלוח כמה מברקים", ו"אווה אומרת שיש לי ריח רע מהפה". לאחר מכן הוא ניסה ליישן את המחברות רק על ידי מזיגת תה עליהן והטיח אותן על שולחנו.
מה שעזר לאימות הראשוני של היומנים היה שקוג'או היה זייפן פורה כל כך של מזכרות נאציות, שרבים מהמסמכים ה"אמיתיים" ששטרן מסר למומחים, כדי לאפשר להם להשוות את כתב ידו של היטלר, הופקו למעשה גם על ידי קוג'או עצמו. הוא נעצר על ידי המשטרה והודה בתפקידו במתיחה. הוא אף הרחיק לכת והוכיח את אשמתו בכך שכתב את הודאתו בסגנון כתב ידו של היטלר. ב-1985 הוא נמצא אשם בהונאה וזיוף ונידון לארבע וחצי שנות מאסר.
בחקירה נוספת, המשטרה גילתה שהיידמן גם ניפח את המחירים שלדבריו ביקש המקור שלו עבור היומנים, והוציא כסף מהסכומים ששילם "שטרן". נראה שהוא עשה זאת כדי לממן את אורח חייו הראוותני, את תחזוקת היאכטה הנאצית שלו ואת נטייתו לקנות עוד ועוד מזכרות של דיקטטורים (מאוחר יותר הוא יטען שיש לו את התחתונים של אידי אמין). גם הוא, כמו קוג'או, הורשע ב-1985 בהונאה ונידון לארבע שנים ושמונה חודשי מאסר. במשפטו טען היידמן שגם הוא הולך שולל, אבל קוג'או תמיד התעקש שהכתב ידע שהיומנים מזויפים.
בעקבות השערורייה, המוניטין של טרבור-רופר כהיסטוריון הוכתם לצמיתות. קוך ועורך נוסף של שטרן איבדו את עבודתם, בעוד ג'יילס הודח מתפקידו כעורך ה"סאנדיי טיימס". אפילו מרדוק טען מאוחר יותר בפני ועדת החקירה של לבסון על אתיקה תקשורתית ב-2012 שהחלטתו לרוץ עם הסיפור "הייתה טעות גדולה שעשיתי, אני לוקח עליה אחריות מלאה. אני אצטרך לחיות עם זה עד סוף חיי".
עם זאת, תפוצת העיתון שלו הוגברה בעקבות החלטתו להדפיס את הסיפור השקרי. ומכיוון שמרדוק התעקש על סעיף לפיו "שטרן" יחזירו לו את כל הכסף ששולם לו על ידי ה"סאנדיי טיימס" אם היומנים יתבררו כמזויפים - איל התקשורת רק הרוויח כלכלית מהתרמית.
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.