"מבין את מי שלא נכנס לממ"ד": הקרב השקט של הפוסט-טראומטיים
כמעט חודש של מערכה אינטנסיבית ודיון אחד נותר מושתק: אלו שלא ייכנסו למקלט כי זה כמעט בלתי אפשרי עבורם • "רעשי הפיצוצים, אנשים - מוציאים ממך צדדים לא נעימים" • יוסף, הלום קרב שאירעה החמרה במצבו, משתף
יוסף דיגורקר
כמעט חודש של מערכה אינטנסיבית מול איראן וחיזבאללה בלבנון מעלים סוגיות רבות בחברה הישראלית, ודיון אחד שנותר מושתק. הביקורת על אלו שאינם נכנסים למרחבים מוגנים בהישמע אזעקה מובנת, ואף מוצדקת לא פעם, אלא שבתוך קבוצת ה"לא אחראיים" קיימים גם כאלו שזה כמעט בלתי אפשרי עבורם, ולא מסיבה פיזית ונראית לעין.
>>> הצטרפו לערוץ הוואטסאפ החדש של i24NEWS עברית <<<
"אני יודע שיש אנשים שלא נכנסים בכלל למרחבים המוגנים ואני יכול להבין את זה", מסביר לנו יוסף דיגורקר, שמוכר כפוסט-טראומטי והלום קרב. "הימצאות עם הרבה אנשים בתוך מקום צפוף וקטן ורעשי הפיצוצים מוציאים ממך צדדים לא נעימים, לפעמים ליד זרים. אני חושב שזה גם נובע מקצת בושה איך הסביבה תקבל את זה, איך הסביבה תגיב אליך, איך היא תתנהג במידה שיראו אותך במצב לא רגיל", הוסיף ופירט.
מומלצים
יוסף, בן 40, נשוי לאנסטסיה ואב לדניאל בן ה-12 ואמילי בת ה-10 עובד בקידום נועם היל"ה בלוד ומוכר כפוסט-טראומטי והלום קרב כמעט 5 שנים. הוא משרת מילואים פעיל ובעקבות מלחמת "חרבות ברזל", ומבצע "שאגת הארי" בפרט, אירעה החמרה במצבו הנפשי.
יוסף, סובל מהתקפים רבים וקשים יותר, וטריגרים ש"נוספו לרשימה". "זה בעיקר סביב הרעשים והריחות, שזה נושא כאוב. ריחות חזקים משפיעים עליי מאוד לרעה בגלל מה שחווינו בעוטף ובתוך עזה, זה משהו שלא היה לי. גם רעשים חזקים, כל רעש מקפיץ אותי ואני מסתובב עם אטמי אוזניים באופן קבוע", שיתף.
עוד מספר יוסף כי בהמלצת מטפליו המשיך בשירות מילואים. "זה עשה לי טוב וזו דרך התמודדות טובה", סיפר, "ב-7 באוקטובר קפצנו כל הפלוגה והצוות לעזה שזו הגזרה שלנו, כמו כולם לתוך התופת. מאותו יום הייתי חמישה חודשים ברצף בצו 8", סיפר יוסף.
בימים הראשונים הוא חבריו לנשק נלחמו בשדרות והיו אחראיים על קיבוצים נוספים בסביבה, בהם: רביבים, רעים וגבים. בהמשך, פעלו גם בתוך רצועת עזה באופן אינטנסיבי.
"מדי פעם החברים במילואים חוו ממני נפילות לא מאוד מורגשות, אבל ככל שהסבבים התארכו זה נעשה יותר ויותר מורגש, הפלאשבקים, הטריגרים וההתנהגויות המוזרות צצו יותר"
בעוד ישראל נאבקת בכמה חזיתות במקביל כאשר העיקריות שבהן - איראן, לבנון ועזה, יוסף מצוי במערכה נוספת, מול עצמו. הוא תיאר כיצד פרוץ מבצע "שאגת הארי", שהחל בדומה ל-7 באוקטובר ביום שבת בבוקר, עם אזעקות, היווה טריגר משמעותי והביא להתמודדות אישית קשה.
"לקח לי יומיים-שלושה רק להשתחרר מהחרדות, הפלאשבקים והרעידות, ולהסדיר נשימה. לא יצאתי מהבית ובכל רעש קטן הכנסתי את כולם לממ"ד, לא הסכמתי לאף אחד לצאת כל היום, וגם בלילה. כל האזעקות וההתרעות תפסו אותי לא בצורה טובה. לפעמים אני לא מכיר את ההתנהגות של עצמי"
24 ימים דיגורקר ורבים נוספים כמותו מסתובבים בתחושות הקשות, כשברקע התרעות, אזעקות והדי פיצוצים מסיביים מרובים. "כשיש אזעקות אני נכנס עם אוזניות או אטמי אוזניים לאטימה מוחלטת, זה מנתק אותי מהסביבה ואני מתכנס בתוך עצמי. בעבודה אני נמצא במרחב שבו כולם נמצאים וההמולה עושה לי לא טוב, לוקח לי איזה חצי שעה לחזור לעצמי אחרי אזעקות. אני מתרגל את הכלים שלמדתי לסגל לעצמי ומסתגר בתוך עצמי כמו בקונכייה. לא מדברים איתי ואני לא מדבר עם אף אחד. כל אחד מתמודד אחרת - יש כאלו שמתפרקים או מתעצבנים. קורה לי עם הילדים בבית שנמאס להם להיות בממ"ד אז הם מתחילים לאבד סבלנות ולעשות רעש אז אני גם מתפרץ עליהם לפעמים".
לקריאה נוספת
• "איך ילדה בת 17 אמורה להרגיע אבא בהתקף פוסט-טראומה?"
איך נראה ההתקף מהצד?
"כמו התקף חרדה על סטרואידים: חוסר נשימה, החנקות, בכי בלתי נשלט, לפעמים גם רעידות בגוף, בלילות זה חוסר שינה והתעוררות באמצע הלילה וצעקות".
כפי שציין דיגורקר, לא פעם הסביבה הקרובה חווה התמודדות מורכבת גם כן, בתור מי שמכילים ומסייעים ליקירם להתמודד עם ההתקף. "המשפחה למדה להכיר אותי, להתמודד איתי ולתת לי את המרחב שאני צריך. תמיד אומר על הפוסט-טראומה וההלם קרב שהמשפחה שלך הראשונה לחטוף ממך את הרע, והראשונה בזכותה אתה תצא מתוך זה", הוסיף.
כאמור, אחד הקשיים של פוסט-טראומטיים היא ההתמודדות במרחב הציבורי, שם ההכרה באנשים האלו פחות נפוצה.
"בעבודה יודעים שאני פוסט טראומטי והלום קרב, היה להם מוזר בהתחלה לראות אותי מתכנס לתוך עצמי עם האוזניות או האטמים, לא מדבר עם אף אחד, אבל הם התרגלו לזה. אני חושב שברמה הכללית אין עוד כל כך מודעות לאנשים פוסט-טראומטיים אז לא בהכרח ישימו לב אליהם במיגון ציבורי, אלא אם זה מאוד בולט"
בתוך כך, גם אותם אנשים שמעדיפים פשוט להימנע מלהיכנס למרחבים המיגוניים, בפרט, אם הם ציבוריים. דיגורקר גם מצביע לנו על בעיה מדאיגה הרבה יותר - העתיד.
״אני חושב שהמדינה צריכה להיכנס לעומקו של הנושא וזה יסייע להמון לוחמים בעבר ובהווה, חייבים להיות ערוכים לגל שיבוא אחרי שהמלחמה הזאת תסיים ולהקים מערך שלם שמסייע לפוסט טראומיטים והלומי קרב".
דיגורקר התגייס בשנת 2004 ושירת בגבעתי. במהלך שירותו הצבאי השתתף במבצעים שונים, חלקם בתוך עזה. לאחר השחרור הצבאי החלו להופיע תסמינים וטריגרים שהצביעו על פוסט-טראומה, אך לדבריו, הוא לא ייחס להם כלל חשיבות. "לא ידעתי מה זה ומה קורה כי עוד לא דיברו בכלל פוסט טראומה והלם קרב", סיפר.
ההתקף המשמעותי הראשון התרחש שנים אחר כך, כאשר היה בדרכו חזרה מהעבודה. "בזמן מבצע שומר החומות, נסעתי בעיר הולדתי לוד ועברתי ברחוב שהיו בו פרעות וזרקו אבנים על הכביש והדרך הייתה לא פשוטה. חוויתי חוויה של ניתוק וממש פלשבק רציני שהרגשתי בו שוב בסיטואציה מתוך השירות הצבאי, חוויתי מחדש את האירוע ולא ידעתי איך אני מגיע הביתה. זה הבהיל אותי נורא".
מיד לאחר מכן פנה יוסף לסיוע מול נט"ל וליחידה לתגובות קרב של משרד הביטחון, כאמור, בסוף התהליך הוא הוכר כמי שסובל מפוסט טראומה והלם קרב בעקבות השירות הצבאי. מאז שהוכר הוא החליט לחשוף את סיפורו מיד ולהרצות בנושא.
יש זיכרונות ספציפיים שחוזרים על עצמם?
"יש הרבה מקרים שקרו לי בתוך עזה עוד בתקופת גוש קטיף, גם מבצעים לאחר חטיפת גלעד שליט וגם ממלחמת לבנון השנייה יש אירוע ספציפי גדול של סכנת חיים בהתקלות עם מחבלים בתוך עזה שהיה משמעותי וחוזר".
מה עוזר לך להתמודד עם הפוסט-טראומה?
"אני מסתובב עם אטמי אוזניים ואוזניות באופן קבוע, תרופות בהמלצת הפסיכיאטר וכדורי שינה בעת הצורך. יש לי מעקב פסיכיאטרי אחת לשלושה חודשים, פסיכותרפיסט ופורום הלומי הקרב שאנחנו ביחד מדברים ומשתפים אחד את השני ואנחנו משחקים כדורגל פעם בשבוע - זה תורם לחוסן, לדעת שאתה לא לבד וזה גם מספק מסגרת שיש בה עוד אנשים שמבינים אותך. מעבר לזה, זו גם עזרה טכנית".
תגובות
אין עדיין תגובות. אפשר להיות הראשונים.